הראוי למלכות – פרק 2

דלתה של נשקיית הארמון הייתה פתוחה. קייט נכנסה פנימה ונופפה לשלום לאחראי הנשק המגודל, תומאס, שהשחיז חרב בקצהו השני של האולם. הוא השיב לה בקידה ובחיוך.
הנסיכה נזכרה בחיוך בפעם הראשונה שבאה הנה.

כאשר היו צעירים יותר, אכלו כל בני הדודים – נכדי המלך – יחד את ארוחותיהם.
אחד מבני הדודים היה ג'ון, הנכד הבכור. מאז ומעולם הוא נטה להשוויץ ביכולותיו ובכשרונותיו העולים על אלה של האחרים. באחד הימים, כאשר קייט הייתה בת שבע, השוויץ ג'ון בעת ארוחת הצהריים ביכולתו לקלוע בדיוק רב למטרה בעזרת חץ וקשת.
קייט הקטנה הביטה בו אז בהשתוממות ובהתפעלות. ג'ון הבחין במבטה ואמר לה בזלזול, "את לא תצליחי אף פעם לעשות את זה. את רק ילדה".
הערות מסוג זה תמיד ליבו את רצונה להוכיח לאחרים את ההפך. אחרי הארוחה, התגנבה קייט אל נשקיית הארמון וניסתה להוריד מעל המדף – כאשר גבו של אחראי הנשק היה מופנה אליה – אחת מהקשתות ואשפות החצים.
קול עמוק וכעוס הקפיץ אותה. "היי! אסור לגעת בזה! מי את, ילדה?"
קייט הסתובבה במהירות ובאשמה כשהקשת הגדולה מוסתרת מאחורי גבה. מבעו של האיש התרכך כשראה את בהלתה. "איך קוראים לך?" שאל בטון רך יותר.
"קייט".
"מה את עושה כאן, קייט?"
"אני רוצה ללמוד לירות בחץ וקשת" אמרה קייט בקול דק ורועד קלות.
האיש, אחראי הנשק, הזדקף בהבעה מהורהרת. "הממ… ככה? ללמוד לירות? למה?"
"כדי להראות לג'ון שאני כן יכולה לירות בדיוק למטרה" אמרה קייט בעלבון מהול בהתרסה.
האיש חייך. "ככה? את מוצאת חן בעיני, ילדונת" הוא הרים את סנטרה ובחן את פניה. "בואי, אתן לך שיעור קטן. וגם… קשת שתתאים יותר לגדול שלך. זה בהחלט יהיה נחוץ" הוסיף בשעשוע.
היא למדה במהירות רבה, ולאחר זמן לא רב כבר יכלה להוכיח לג'ון שהיא כן יכולה לקלוע בדיוק למטרה. זה מעולם לא קרה, אבל מיומנותה השתפרה כל הזמן, ותומאס, אחראי הנשק, תמיד שמח לראותה שם. כאשר בקשה ממנו, ניאות להעביר לה גם שיעורי סיוף נוסף על הקשתוּת. "רק תשימי לב שאף אחד לא יידע על זה, כי אני לא בטוח שיסכימו לך להמשיך אם יידעו את זה". זה קרה כשקייט הייתה בת שתים עשרה, חמש שנים לאחר מכן.

כעת הסירה קייט מהקיר את הקשת הפרטית שלה ואת החרב שתומאס העניק לה ואחסן בנשקייה במקום סודי הידוע רק לשניהם על מנת שלא ייקחו אותם. היא חגרה את הנדן למותניה והתעטפה בגלימתה הארוכה כדי להסתיר זאת.
"מה שלומך, נסיכה?" שאל תומאס. קייט קפצה ונוכחה לדעת שבזמן ששקעה בזכרונותיה הוא הגיע אליה, ועמד עתה מאחוריה.
"הכל בסדר, תודה. מה אתך?" שאלה בחיוך.
"גם כן. לכבוד מה את לוקחת מכאן את כלי הנשק?" התעניין.
"אני יוצאת למסע ארוך, וצריכה נשק כדי להגן על עצמי" הסבירה קייט בקלילות.
"יפה, יפה. קחי לך גם כמה סכינים או פגיונות, ליתר בטחון. מי יודע אם לא תצטרכי אותם".
"בסדר, תודה" השיבה קייט בשעשוע. תומאס ומרי הם כנראה האנשים היחידים שיגיבו בשוויון נפש כזה למעשים שלי, חשבה לעצמה. היא לקחה עוד מספר סכינים ופגיון מעוטר, והוסיפה חגורת נדן נוספת. מי יודע, אולי תזדקק לה.

החדר בו הונחו המראות הקסומות אותן נדרשו המשתתפים בתחרות לקחת עמם היה בראש אחד המגדלים שבארמון. שני חיילים עמדו בפתח, להגן על המראות ושקיקי הזהב שהתווספו אליהן מכל רע.
חניתות שני החיילים הוצלבו מול קייט כשזו ניצבה לפניהם בבקשה להיכנס לחדר. הם בחנו אותה ואת עטרת הזהב שלראשה ופתחו את המעבר.
על שולחן עץ סודרו בשורה המראות, עטופות. על כל מראה הונח שקיק מלא במטבעות זהב, לכל הוצאה לה יידרש הנסיך המתחרה בעת מסעו.
מילים בראשו של גיליון קלף שנח על השולחן הכריזו כי כל מתחרה נדרש לכתוב את שמו על הגיליון לוקחת את אחת המראות ושקיקי הזהב.
קייט אספה אליה אחת מהמראות והשקיקים, הרימה את הקולמוס שנח ליד הגיליון – וחתמה את שמה מתחת לשמותיהם של בני דודיה שכבר חתמו. זהו. אין דרך חזרה.
בלב הולם ירדה למטה לאורוות המלך. שם כבר חכה לה אחד הסייסים, כשהוא אוחז באפסר הסוס שלה, אותו קבלה מאביה לפני שנים. הסוס הענברי רחרח את קייט בשמחה. היא ליטפה את זרבוביתו. "עוד רגע יוצאים לדרך, חמודי. מה תגיד על זה?"
תיקי הרכיבה שהכילו את החפצים להם תזדקק כבר נקשרו אל הסוס, וקייט טמנה בתוך אחד מהם את שני האוצרות – המראה והשקיק. המפות נחו בבטחה בתוך כיס החגורה שלה, האטום למים. הכל היה מוכן.
קייט הודתה לסייס ועלתה על גבו של הסוס, עִנבַּריוֹן, בקפיצה קלה.
היא הדהירה אותו קלות לכיוון שערי הארמון העצומים, הקבועים בחומה.
הם יצאו לדרך.

* * *

היום היה יפה, והדרך ריקה מאדם. פרסותיו של ענבריון הלמו בקרקע במקצב סדיר.
קייט חייכה באושר אל השמיים הכחולים והטילה אחורנית את ברדסה מעל ראשה, נותנת לרוח הקלילה לנשב על פניה. זמן רב שלא הרגישה חופשייה כל כך, שלמה כל כך. היא עומדת לעשות מה שתמיד חלמה עליו. להביא תועלת לממלכתה.
בעוד כשלושה שבועות היא תגיע אל הגבול החיצוני של ממלכת מג'יקלנד, היכן שנגמרים האזורים המבויתים וארצות הקסם הפראיות מתחילות.
השמש כבר עמדה ברום השמיים, ועיר הבירה הייתה הרחק מאחוריה. הנוף משני צדי הדרך הראה על מישורים נמוכים וירוקים, עתה בתחילת האביב, ופה ושם שובצו חוות, כרמים ושדות. קייט ראתה בדמיונה את המקום מתמלא באנשים ובבעלי חיים ולבה התחמם למחשבה. אם אהיה מלכה, אדאג להתיישבויות ברחבי הממלכה, החליטה לעצמה.
לאחר מספר שעות רכיבה, החליטה קייט לעצור להפסקה קלה. היא השקתה את ענבריון מפלג רדוד וצר שזרם בצד הדרך, והניחה לו ללחוך מהעשב שצמח סביב. היא שתתה מנאד המים שהביאה אתה, אכלה מהלחם וירקות המעטים שהביאה ליומיים-שלושה הראשונים ונהנתה מהשקט ומהשלווה שסביב.
היא המשיכה לרכב במשך כל אחרי הצהריים, עש שנגעה השמש בשולי העצים המעטים שבאופק. קייט עצרה לרגע ועיינה במפה. על פי קצב התקדמותה, היא אמורה להגיע בעוד זמן מועט לעיירה בגודל בינוני שנמצאת על הדרך.
"שם נעצור ללילה" אמרה בחיבה לענבריון ושפשפה את בסיס צווארו. הוא צנף ברוך.
"קדימה," אמרה והצליפה במושכות.
העיירה הייתה מקבץ של אורות חמימים ומהבהבים באופק. קייט האיצה בענבריון, להוטה למקום מנוחה לאחר יום שלם של רכיבה. גם הוא שמח והתקדם כמיטב יכולתו.
לפני שהגיעו לעיירה, הסירה קייט את כתרה וחבשה בחזרה את הברדס. היא לא ממש רצתה שמישהו יזהה אותה. לאחר מכן החליקה מעל גבו של ענבריון, אחזה ברסנו ושניהם נכנסו פנימה.
קייט אתרה במהירות יחסית פונדק מתאים וברווחה הכניסה את סוסהּ לאורווה, הגישה לו מספוא, החליפה את מצעו והברישה אותו. כשהיה מוכן נכנסה פנימה היישר אל החדר ששכרה, אכלה מהאוכל שהביאה אתה כדי לחסוך בכספי הממלכה, בקושי הצליחה להתרחץ ולהחליף את בגדיה לפני שהתמוטטה על הכר, סחוטה לחלוטין, ונרדמה.
בבוקר, התעוררה עם קריאת התרנגול. כשהיא מנומנמת רחצה את פניה, התלבשה ואספה את שיערה הכהה לפקעת הדוקה. לאחר שארגנה את כל חפציה, הכינה את ענבריון לרכיבה והגישה לו את ארוחת הבוקר שלו. קייט אכלה בעצמה, טענה במקומם את תיקי האוכף ויצאה החוצה עם ענבריון, אל הדרך בה רכבו אתמול שהמשיכה עד הגבול המזרחי של הממלכה. השמש עמדה בדיוק מולה וקייט הרכינה את ראשה בנסיון לא להסתנוור.
באותו יום לא הייתה שום עיירה קרובה ברדיוס של קילומטרים רבים, ולכן הייתה קייט צריכה לחנות לבדה בשממה. האזור אליו הגיעה במהלך אותו יום היה מיוער יותר, והיא הקימה מדורה קטנה בקרחת יער המרוחקת מטרים ספורים מהשביל. על המדורה צלתה דג בינוני שתפסה בנהר שזרם בסמוך, וזו הייתה ארוחת הערב שלה באותו היום. ענבריון, במקומו ליד העצים שם קשרה אותו, לחך עשב בשקט. לאחר מכן הובילה אותו קייט לנהר והניחה לו לשתות בזמן שהיא עצמה רחצה במים ושתתה בעצמה. כאשר סיימה, חזרה עם ענבריון למחנה הקטן שהקימה, קשרה אותו ושכבה לישון כשהיא מקפידה שאחד הסכינים יהיה מונח לידה, על כל צרה שלא תבוא.
עם עלות השחר התעוררה, התארגנה בזריזות, אכלה משהו והמשיכה במסעה.
לקראת הצהריים הגיעה לכפר קטן, שם עצרה על מנת להתעדכן בחדשות ולקנות מעט פירות וירקות כדי שלא יחסרו לה ויטמינים וכתוצאה מכך ירע מצב בריאותה. היא למדה שם שכמעט כל בני דודיה שהגיעו לגיל שש עשרה יצאו למסעות, ושהיא הנערה היחידה מביניהם. מוכר הפירות והירקות תאר בהרחבה באוזניה את הסערה שהתעוררה כשהתפשטה השמועה על השתתפותה בתחרות, את דעותיהם של אנשים רבים בעד ובעיקר נגד יציאתה ועל דעתו האישית, שהייתה מאוד נגד. קייט ניסתה לדמיין מה היה המוכר אומר אלו היה יודע שהיא היא הנסיכה שוברת המסורת, והמחשבה העלתה חיוך על פניה.
באותו הערב, הקימה קייט מחנה קטן בקרחת יער הקרובה לדרך בה רכבה. ביום שחלף החלה לדהור לכיוון דרום מזרח, אל הגבול עם ממלכת לוקרטיה. הדרך חלפה בתוך יער עבות ודי מפחיד, שקייט קיוותה כי אין בו חיות רעות. ציפו לה מספיק בעיות מסוג זה בארצות הקסם, כך שלא היה צורך בתוספות בשטחים האנושיים. על כל צרה שלא תבוא הדליקה מדורה גדולה יחסית, שתרחיק את החיות.
"בוא נקווה שבני אדם לא נחמדים לא יעברו פה" אמרה לענבריון שלחך בשלווה, בלתי מוטרד בעליל. "האש אולי תרחיק חיות, אבל משום מה" היא צחקה קלות, "יש לי הרגשה שזה יפעל להפך על בני אדם. אתה אפילו לא מקשיב לי".
ענבריון לא הגיב.
קייט צחקה על עצמה. למרות שהוא נאמן ואמיץ, ענבריון הוא רק סוס. למה שהוא יקשיב? היא בקושי הכירה את הצמא הפתאומי שאחז בה לחברת אדם כלשהו, למישהו לדבר אתו. זה מעולם לא קרה לה לפני כן.
"למה אתה לא קנטאור, ענבריון?" שאלה בעצב. "אם היית הייתי יכולה גם לרכב עליך וגם לשוחח אתך".
לא נשמעה תגובה. קייט גיחכה לעצמה, בזה לעצמה על טפשותה, ושכבה לישון.

שלושת הימים שחלפו לאחר מכן לא היו שונים מהימים הקודמים. קייט התקיימה על הלחם עד שנגמר, נצלה את כישוריה בירי בחץ וקשת כדי להשיג בשר ואף צלתה פקעות ושורשים שונים במדורות, כדי להשלים את החסר בפחמימות שעלול היה להשביתה לאחר שהלחם אזל. היא השתדלה להתאמן בירי ואף בסיף כדי לשמר את מיומנותה, ובזמן שעשתה זאת ענבריון עמד וצפה בה.
בלילה השישי לצאתה מהארמון הייתה כבר קרובה לגבול עם לוקרטיה, הממלכה השכנה ממזרח. קייט תכננה לחצות את לוקרטיה במקום בו הממלכה צרה יחסית, כדי להפחית את הסיכויים שמישהו יחשוף וילכוד אותה. כבר דורות על גבי דורות של סבל ומרירות היו שתי הממלכות, לוגיציה ולוקרטיה, אויבות מושבעות. אין ספור מלחמות עקובות מדם התחוללו עם השנים הרבות. אם יתפסו אזרח לוגיציאני בגבולות לוקרטיה, כל שכן אחת מנכדותיו של המלך הלוגיציאני, ההשלכות תהיינה מאוד בלתי נעימות.
"גם אתה פוחד לחצות את הגבול?" שאלה קייט את ענבריון בקול רך. הוא צהל קצרות. "אין מה לעשות, אין לנו ברירה. כדי להגיע לארצות הקסם הפראיות דרך היבשה צריך לעבור דרך לוקרטיה. נקווה שנצליח לעשות את זה בשלום ובשקט".
ענבריון צנף ברוך.
קייט חייכה אליו ומשכה אליה את המפה. לאור המדורה המרצדת עברה על פס הדיו שסימן את המסלול שלה.
"עוד הלילה נחצה את הגבול, ובפעם הבאה שנישן זה יהיה בממלכת לוקרטיה" אמרה בעליצות.