הקריאה האחרונה – פרק ראשון

פרק ראשון:
השעה שש והיא עדיין ממשיכה לרוץ, במלוא הכוח שעוד נותר לה, חבולה בכל גופה,ליבה פועם במהירות, ריאותיה כאילו קורסות והיא ממשיכה לרוץ.
"עוד קילומטר.. עוד קילומטר אחד.." החלה למלמל לעצמה.
שתי המילים הללו חזרו על עצמן שוב ושוב ושוב כמעין ניסיון להעלות את המוטיביציה, האנרגיה שאיבדה אך ללא הועיל.
היא הולכת ומאטה, לאט לאט, ריצתה הופכת להליכה ולבסוף היא נעצרת ונעמדת במקומה.
"הגעתי" לחשה לעצמה וחיוך רחב הופיע על פניה, שנייה לאחר מכן היא קרסה במקומה.
זוג מבוגרים שטייל באזור הבחין בה, נערה בגיל ההתבגרות, חבולה בכל גופה, שרועה על המדרכה מחוסרת הכרה.
"יוסף אנחנו חייבים לקחת לבית החולים לטיפול, מי יודע מה היא עברה"
"אויש, מתילדה, את והרעיונות המופרכים שלך.. בטח היא השתכרה יתר על המידה"
"ומאיפה החבלות הגיעו? אל תגיד לי שהיא הכתה את עצמה!"
"בדור של היום אי אפשר לדעת"
"אתה יכול ללכת אם זה לא נאה לך, אני לא מתכוונת להשאיר את הנערה המסכנה הזאת כאן לבד בחושך!"
"אני שונא שאת עושה את זה, שונא!"
יוסף הוציא מתיקו בקבוק מים והניח אותו על יד מתילדה.
"תתקשר למדא, בלי רכב לא נספיק להביא אותה למרפאה ומצבה לא מזהיר לפי מה שאני רואה".
יוסף עשה כדברה וחייג אל מדא.
הטלפון צלצל וצלצל ועוד לפני שנשמע מענה השיחה נותקה.
"מוזר, הם לא עוני.." אמר יוסף שלפתע צרחה מחרישת אוזניים קטעה אותו
הוא הסתובב במהירות אך לא היה שם איש.
"מתילדה?! איפה את?!" צעק יוסף במלוא עוצמת גרונו.
אך שרר שם שקט, שקט שלפני הסערה.