הקרב על הירושה – פרק 1 (?)

שלמה הביט במאיה במבט מעורר רחמים. הוא חשב שקסם הזקנה יסייע לו להשיג את תשומת לבה. מאיה לא הנידה עפעף. מבטה היה מריר, אדיש, מעט אכזר אפילו. עד כמה שניסה שלמה לזכות בחמלתה, לא הצליח. "מאויצ'קה, אני רעב," לבסוף אמר. היא לא אמרה דבר, אלא קמה מהכורסה הבלויה שנחה במרחק-מה ממיטתו. "את הולכת לקרוא למישהו?" שאל, אך לא נענה. עברו דקות ספורות בלבד והיא חזרה. "יגישו ארוחה עוד שעה," היא שבה לאותה הכורסה. "אבל אני רעב עכשיו," הוא רטן, "אם דור היה כאן, הוא כבר היה מזיז דברים. את לא יודעת לדבר איתם." מאיה התעלמה. בדרך הקשה למדה שההתעלמות היא תמיד העדיפה. "אולי בכל זאת תנסי קצת לריב איתם," שלמה לא הרפה. "רוצה שאקנה לך משהו מהמכונה בינתיים?" היא נאנחה. "תגידי לי את נורמלית? אני רעב, אני רוצה ארוחה אמתית! מכונה היא אומרת לי…" זעקתו צרמה באוזנה. "אז תחכה לארוחה," היא נטשה את החדר כדי לקבל שיחת טלפון שארכה למזלה כשעה. "הדברים מסתדרים תמיד כשאת נעלמת," אמר בעוד שאחת מן האחיות טחבה את הפירה הרטוב לפיו. "אז יש לך מזל, כי משהו צץ עם אחד הקליינטים, ואני חייבת ללכת." היא התייצבה תחת משקוף הדלת. "חבל מאוד, כי יש לי משהו חשוב לספר לך, משהו שקשור בירושה." אמר בפה מלא. "עד שתסיים לאכול אני כבר אחזור," היא קבעה. הוא הביט בה בחיוך מעט זדוני. צמרמורת גועל קצרה עברה בגופה למראה חתיכות הפירה שנותרו על שפתיו הזקנות והרטובות. היא הלכה לדרכה.

מאוחר יותר באותו ערב, היא חזרה. רגשות אשמה כרסמו בלבה, לכן בחרה לקנות ולהביא לו מברשת שיניים חדשה, מגבת פנים קטנה וחמודה, קופסה חדשה למיון יומי של אוסף התרופות שלו ומסגרת זהובה ומעוטרת על-מנת שיוכל להתפאר בתמונה היחידה שלקח עמו לבית האבות. "אבא," היא קראה כשנכנסה. השקית שאחזה בידה כמעט נשמטה מידה. "מאיה! התגעגעתי!" דור קרא. הוא טחב בפיו של שלמה מרק אפונה שהביא בקופסה. "אפילו לא ידעתי שאתה בארץ," היא אמרה, ההלם ניכר במבטה. הוא הנהן וחייך, "כן, זאת הייתה החלטה של הדקה האחרונה."
שלמה לא הביט בה אפילו, הוא המשיך להתענג על המרק. מתי לעזאזל דור הספיק להכין מרק, ואיך, אם הייתה זו ההחלטה של הדקה האחרונה? הוא הרי התגורר בלונדון. "תן לו לאכול לבד, הידיים שלו עובדות מצוין," מאיה הניחה את השקית על הכורסה. אחיה ישב על קצה המיטה והמשיך להאכיל את אביו כאילו היה פעוט. "מי הכין את המרק?" מאיה עמדה מול האירוע המשונה, ידיה נשענו על צדי מותניה. "קתרין ואני הספקנו לאכול במסעדה אחרי שנחתנו, היינו מורעבים. אכלנו כל-כך הרבה שלא יכולנו לסיים את המרק המעולה הזה," הוא אמר. מאיה הרימה גבה למשמע דבריו, היא ידעה שהיו אלה גיבובי שקרים, משום שהמרק היה ארוז בתוך קופסת אוכל ביתית. "שיהיה. אבא תקשיב, הבאתי לך כמה דברים בשקית שיעשו לך קצת טוב על הנשמה," היא החלה לפשפש בשקית. "יש שם בחורה בת 18 עם ציצי ענק?" הוא צחק. "כן, אבא," מאיה נאנחה. "באמת?" הוא נשען קדימה, כאילו מנסה להבחין באישה שהתחבאה בשקית, "למה את סתם משקרת?" הוא נשען חזרה לאחור ונתן לדור להמשיך במלאכת ההאכלה. "יש כאן מגבת קטנה, למתי שתרצה לשטוף את הפנים, או את התחת, או לא יודעת," היא הוציאה את המגבת והניחה אותה על משענת הכורסה. הוא אפילו לא טרח להביט במגבת. "מברשת שיניים, כי אמרת שכבר צריך להחליף אותה," היא הלכה לשירותים והחליפה בין מברשות השיניים, הישנה והחדשה. דור הביט באביו וגיחך, אביו גיחך בחזרה. החיוך על פני שניהם נמחק ברגע שמאיה חזרה והוציאה את קופסת מיון התרופות החדשה, "לתרופות שלך," היא אמרה והניחה אותה על גבי השידה לצד מיטתו. מן המגירה של אותה השידה, היא הוציאה את תמונתו היחידה. זו הייתה תמונת שחור-לבן, הוא עמד שם על גדת הכינרת, גופו חטוב, פניו צעירות וחיוך ראוותני על פניו. "מה את עושה עם התמונה?!" שלמה הסית את ידו של דור מפניו, והתכונן לקפץ ממיטתו. היא לא ענתה והוציאה את המסגרת המוזהבת מהשקית. את התמונה הניחה בתוך המסגרת. אחר-כך, היא הניחה את התמונה הממוסגרת בקדמת השידה, שתהיה גלויה לכל. שלמה ודור בחנו את התמונה הממוסגרת. שלמה התמקד במסגרת עצמה, את התמונה כבר הכיר. "נו, מה אתה אומר אבא?" מאיה שאלה בגאווה, בוודאות יעריך את המחווה. "תוציאי אותה," הוא אמר והחל להוציא אותה בעצמו מחוץ למסגרת. "מה, למה?!" היא חטפה את התמונה מידו רגע לפני שסיים להוציא אותה מהמסגרת לחלוטין. "זאת מסגרת מכוערת, בטח קנית אותה בחנות 'הכל בדולר', או יותר גרוע, 'יד שנייה'," הוא הסיט את מבטו מהמראה הכעור של התמונה הממוסגרת במחאה. "אתה נורמלי? אתה יודע כמה המסגרת הזאת עלתה לי? אתה לא מתבייש?" מאיה התרגזה. דור נותר אדיש. "נו, כמה היא עלתה לך?" שלמה העז לשאול. "300 שקלים, אבא," היא הוציאה את התמונה מהמסגרת לחלוטין. היא הניחה את התמונה על השידה ולקחה עמה את המסגרת חזרה לשקית. את השקית אחזה בידה ונטשה את החדר. שלמה ודור הביטו אחד בשני וצחקו.