הקללה שלי – פרק 2

נעצתי את עיניי בנער המוזר הזה.
איך זה אפשרי שהוא יכול לראות אותי.
אולי אני סתם מדמיינת… אני סתם מנסה לשכנע את עצמי מישהו יכול לראות אותי כדי לא להרגיש
בודדה יותר.
לא הייתה אפשרות שהוא יכול לראות אותי.
אחרי הכול אני מתה…
הפנטי את מבטי לכיוון הנער הבלונדיני. הוא היה יושב על הדשא, שקוע בקריאת הספר אבל עיניו לאט פזלו לכיווני.
כשעיניו פגשו את עיניי החומות הוא הסמיק וקבר את פניו בספרו שוב ממבוכה.
כן… ללא ספק הוא יכל לראות אותי.
אני צריכה לוודא את זה.
לפני שהספקתי להתנגד לעצמי, התקדמתי לכיוונו. כשעמדתי במרחק מטר ממנו הוא הרים את מבטו אליי.
הוא באמת נראה מופתע.
"ש-שלום" הוא אמר בגמגום אליי. העברתי את ידיי בשיער הכהה שלי במבוכה. באמת שלא ידעתי מה לענות לו. לא דיברתי עם אף אחד מאז שנהרגתי.
והמוות שלי קרה לפני עשרות שנים.
"שלום", אמרתי לו. "אני יכולה לשבת כאן?", אמרתי והצבעתי על מקום לימינו.
הוא הנהן לכיווני ואני התיישבתי על הדשא לידו.
"מה השם שלך?" שאלתי אותו בסקרנות. הוא הסתכל עליי בסקרנות.
"אני סאם" הוא ענה לי והניח את הספר בצד. "ואת?"
לא ידעתי מה לענות לו. אני איבדתי את הזיכרון אחרי שנהרגתי. אין לי זיכרון אפילו של שמי.
"אה… אני לא…. אני לא זוכרת" עניתי לו בגמגום. הוא נראה מבולבל. "איבדת את הזיכרון שלך?"
הנהנתי אליו. הוא פתח את הפה להגיד משהו אבל התחרט על זה ושתק.
"טוב… את נראית לי טיפוס של ויולט" הוא אמר וחייך קצת. חייכתי אליו בחזרה. אני מחבבת את השם ויולט.
החיוך שלו גדל, "אז אני יכול לקרוא לך ויולט?"
הנהנתי לדבריו. הוא נראה מרוצה עם הסכמתי. אהבתי לראות אותו מחייך. ואהבתי לדבר איתו. זה גרם לי להרגיש יותר… חיה.
קמתי ומעדתי כשניסיתי לעמוד אבל לפני שיכולתי ליפול הידיים של סאם תפסו אותי.
הוא יכול לגעת בי. הידיים שלו יכולות באמת לגעת בי.
הרגשתי דמעות בעיניי. אף אחד לא יכל לגעת בי במשך שנים ארוכות. נזכרתי במגע החמים של כף יד בידיי.
סאם הסתכל עליי בדאגה. "את בסדר?" הנהנתי אליו ומחיתי את דמעותיי.
"את צריכה ללכת?" הוא שאל אותי. ניצוץ של אכזבה עבר בעיניו.
הנהנתי בחוסר חשק. אני לא באמת צריכה ללכת אבל אני מרגישה כאילו אם הוא יעשה עוד משהו שיפתיע אותי אני אפרוץ בבכי.
"אני יראה אותך שוב?" הוא שאל אותי. פניו היו מלאות בתקווה.
"מחר באותה השעה פה?" שאלתי.
פניו הפכו לשמחות ומאושרות. הוא הנהן במרץ. "להתראות" הוא אמר לי.
"להתראות" אמרתי ורצתי לכיוון היציאה מהפארק. דמעות של הקלה ואושר זרמו במורד פניי.
סוף סוף אני לא בודדה יותר… יכולה לדבר עם מישהו.
לא התביישתי לבכות. אף אחד לא יכול לראות אותי אחרי הכול… חוץ מאחד.