הקיץ של ולנטיין- פרק 3

(בנוגע לשאלה בפרק הקודם, הזכרתי שזה גן של ילדים אוטיסטים וחלקם לא אוהבים צבע מסוים, אז לידיה לא אוהבת אדום.)

זאק הסיע אותי הבייתה אחרי שסיימנו לעבוד ב-4 וחצי בצהריים, אחרי שעזרנו לילדים לעלות למיניבוס של הגן שהסיע כל אחד לבית שלו.

לפני שהתחלנו לנסוע, הוא הכניס דיסק לחריץ הדיסקים ושירים של פיטבול רעמו במכונית בווליום חזק. אבל ברגע שזאק קלט עד כמה זה חזק, הוא הנמיך את עוצמת הקול מאוד, ואז כבר לא היה סיכוי שיהיה לי עוד התקף, מה שהסב לי הקלה רבה.

שרנו כמו ילדים קטנים כל הדרך הבייתה, והפרצופים שזאק עשה גרמו לי לצחוק כל כך שהייתי בטוחה שיהיה לי התקף מרוב צחוק.

כשהוא הגיע לקדמת הבית שלי, אמרתי- "בפעם הבאה, אני בוחרת שירים. כדי שאני אוכל לשיר ואתה סתם תזייף."

"בחלומות שלך, ואל," זאק גיחך. "אני זמר טוב יותר מאדם לווין."

"ממתי אתה קורא לי ואל?"

"מעכשיו. ולנטיין זה שם ארוך כל כך."

גלגלתי עיניים ויצאתי מהמכונית.

"ואל! ביי ואל! נתראה ביום חמישי, ואל!" זאק צעק אחרי.

נכנסתי הבייתה, ומיד התחלת להכיו רשימה של שירים שזאק לא יוכל לשיר. בחרתי בעיקר שירים עם המון מילים וקצב מהיר, ואת אחד השירים האהובים עלי בצרפתית.
היתרון בשירים בצרפתית היו שכל משפט נשמע שונה מהדרך שבו הוא כתוב.

למשל, המשפט הבא:

Quand toi et moi on fait

נשמע כך:

Kontwa yema o fe

ורק מי ששמע את השיר כמה פעמים וניסה לשיר אותו (אני, למשל) יוכל לשיר אותו, בניגוד לרוצח זאבים חסר חוש קצב (זאק, לדוגמה).

צרבתי את כל השירים על דיסק נקי מהארון של אבא שלי, וכתבתי עליו- "השירים של ולנטיין סמית' ".

ואז חיכיתי בקוצר רוח ליום חמישי, כדי שאוכל לצחוק על זאק.

~

זאק הודיע לי שהוא מחליט לאסוף אותי גם בדרך אל הגן, והסכמתי למרות שאני אוהבת לנסוע באוטובוס לגן.

"ולנטיין, למה את יוצאת כל כך מאוחר?" אמא שלי שאלה כשהיא ראתה שאני יוצאת בערך 20 דקות מאוחר יותר מבדרך כלל.

"אוספים אותי היום," עניתי לה.

"מי אוסף אותך? זה בחור?" אמא שלי פערה את עינייה וחיוך קטן הזדחל על פניה.

"הוא עובד איתי, אמא. תעזבי את זה," אמרתי לה ויצאתי לפני שהיא תוכל להוסיף משהו.

רצתי החוצה וקפצתי למושב הנוסע. דחפתי את הדיסק שבידי לתוך חריץ הדיסקים, והשיר בצרפתית התחיל לנגן.

כעבור כמה שניות זאק אמר- "אבל למה היא צוחקת על אמריקאים?"

הלב שלי החסיר פעימה.

בתחילת השיר, בחורה בשיר אמרה בצרפתית- "אפילו אמריקני יבין." איך זאק הבין את זה? אלא אם כן..

"אתה מדבר צרפתית?!" שאלתי את זאק, שהנהן וצחק. "בהחלט. וזה אחד השירים האהובים עלי."

"בסדר. אז בפעם הבאה אני אביא ריהאנה."

"שלא תעזי. אני אוהב את הזמר הזה," זאק אמר בקול ממורמר.

הבנתי אותו. הזמר היה זמר אדיר בעיניי, ששר שירים באנגלית וצרפתית, שהיו מלאים ברגש, וסיפרו על דיכאון, הומוסקסואליות וזכרונות מהילדות; לעומת זמרים אחרים ששרו על סקס, כסף, בחורות ואלכוהול.

"בסדר. לא ריהאנה. אני אמשיך להביא שירים של מיקה."

זאק חייך, ואז התחיל לנסוע.

שרנו את השירים שהבאתי, ושוב זאק שר טוב יותר ממני כי הוא היה זה שדיבר צרפתית, אבל לי היה ניסיון של שנים בשירים של מיקה וידעתי מתי בדיוק לשיר את המילים, באיזה טון ובאיזו אוקטבה.

כשהגענו לגן, לשנינו נאבד קצת הקול בגלל המבטא ששרנו ב-15 הדקות האחרונות.

ישבנו כמה דקות בחוץ וניסינו להשיב את הקול שלנו, עד שהגיעה השעה שבה היינו חייבים להיכנס לגן.

זאק עזר לי להכין את ארוחת הבוקר של יום חמישי- עוגת שזיפים שהאנה הכינה עם בעלה כל שבוע. לא היה גלוטן בעוגה, ולידיה יכלה לאכול אותה יחד עם שאר הילדים.

אהבתי מאוד את לידיה. לעומת 4 הבנים שהיו איתה בגן, שתמיד התעצבנו ולפעמים הרביצו וצעקו במקום לדבר, היא ישבה בשקט, או צחקה, או אמרה בכמה מילים שהיא רוצה לשתות או לשירותים.
וכשהיא באה לגן היא תמיד חיבקה אותי ושימחה אותי, כי ילדים כמו לידיה לא נוטרים טינה ולא עושים דרמות גדולות. הם רק אוהבים, מחייכים וגורמים לאווירה להיות נעימה יותר.
לפעמים רציתי שכל הילדים יהיו כמוהה- אוטיסטים או לא.

היום היה חם מידי ולא הוצאנו את הילדים לגינה, אז שיחקנו בפנים. זאק בנה עם הבנים מגדל גבוה מחלקי העץ, ואני קראתי ללידיה ספר.

כל פעם שסיימתי לקרוא, לידיה פתחה את הספר שוב וביקשה שאני אקרא אותו עוד פעם.
קראתי לה אותו 5 פעמים בערך לפני שהיא התרצתה ולקחה אותי לשחק עם זאק ושאר הבנים.

עזרנו להם לבנות חומות גבוהות מסביב למגדל, ואז הצבנו מכוניות צעצוע מסביב, חוץ מהמכוניות האדומות כי לידיה לא אהבה אותן.

האנה הייתה צריכה ללכת מוקדם כי הבת שלה לא הרגישה טוב, והיא השאירה לי את המפתח כדי שאני אנעל בסוף היום.
"את צריכה לדאוג שלא השארנו את המזגן פתוח או ברז דולף, תשאירי חלון אחד פתוח, ואז תנעלי את דלת הכניסה ואת הדלת שבגדר. ותיזהרי עם הילדים," היא הזהירה אותי לפני שהיא יצאה, "שזאק יהיה איתם בכל רגע. שהם לא ירוצו לכביש."
אז היא לקחה את מפתחות המכונית שלה ויצאה מהגן במהירות.

ובסוף היום, הזמן שזאק הביא את הילדים למיניבוס, אני פתחתי חלון אחד, כיביתי את המזגן ובדקתי את הברזים, ואז נעלתי את דלת הכניסה והדלת של הגדר.

זאק חיכה לי ליד המיניבוס. ספרתי את הילדים- כל החמישה- ואז נתתי לנהג רשות לנסוע.

זאק הסיע אותי הבייתה, ובנסיעה שרנו שירים בצרפתית עד שנאבד לנו הקול, בפעם השנייה באותו יום.