הקיץ שלי – פרק 2

אין לי מושג למה נכנעתי ללחץ של שיר, אבל זה רק לטובה אני מניחה, כי הרי מתישהו הייתי חייבת לקיים את ההבטחה שהבטחתי לה בסוף שנת הלימודים.
היינו בעננים כשכיתה י' נגמרה, לא האמנו שכל כך מהר תעבור השנה הראשונה של התיכון.
"לפני שנצא לחופש ונאבד את זה לגמרי," היא אמרה לי, "אנחנו צריכות להבטיח משהו אחת לשנייה", והקמט הקבוע שעולה לה על המצח כשהיא חושבת הופיע.
לא הבנתי מה כבר צריך להבטיח שיכניס רצינות ברגע כזה לא רציני, אבל הסתכלתי עליה והקשבתי למה שיש לה להגיד.
"בואי נבטיח שזה יהיה הקיץ הכי טוב בחיים שלנו. נו אל תצחקי גל, אני רצינית! אני רוצה שנצא כל כך הרבה עד שנצטרך השתלת רגליים, ושנכיר עוד אנשים גם מחוץ ליישוב. הגיע הזמן שניפתח קצת יותר, את לא חושבת? חוץ מזה, אולי תמצאי שם מישהו שראוי לך הרבה יותר מרון פרצוף תחת הזה. שיקנא קצת, לא יקרה כלום" היא אמרה לי בשובבות וקרצה, "אני רוצה שננצל כל שנייה בחופש הזה לכיף לא שפוי ועד סוף הקיץ כל האזור יכיר אותנו…"-
לא יכולתי להסתיר את החיוך הענקי שנמרח לי על הפרצוף בזמן ששיר המשיכה לקשקש על כמה טוב הקיץ שלנו יהיה, ובסופו של דבר קטעתי אותה- "אני מבטיחה לך קופה, זה יהיה הקיץ הכי טוב בחיים שלנו".

כשאני נזכרת ביום ההוא אני לא חושבת על תעודת ההצטיינות שקיבלתי או על שאגות התלמידים שמבשרות שהתחיל הקיץ.
כל מה שעובר לי בראש זה המבט על הפנים של רון כשיצא משער בית הספר. נראה שהפרידה שלנו לא העפילה על האושר של סיום הלימודים. הוא פשוט עמד שם וצחק עם חברים שלו כאילו כלום, הניח את היד על אחת הידידות שלו מהשכבה מתחת, דווקא על הילדה שאני הכי שונאת. הוא יודע שאני מתעבת אותה! הוא לא יכול לנסות להיות רגיש?
כנראה שלא, כי ראיתי אותם יוצאים מחובקים מבית הספר. שתהנה, הוא הרי לא שלי יותר.
כשאני משחזרת את אותם רגעים אני מדליקה את המזגן וקוברת את עצמי בשמיכת הפוך.
אני יודעת ששיא הקיץ, אבל כשצריך נחמה שמיכת פיקה דקה לא משתווה לפוך שלי.
נמאס לי לחשוב על רון. לא מגיע לזבל הזה שאני אחשוב עליו אחרי איך שהוא פגע בי. ובכל זאת…
אני מתכרבלת ומחבקת את הכרית בחוזקה. 'את יוצאת היום. ואת תיהני כל כך שלא תרצי לחזור הביתה' אני אומרת לעצמי בראש, עד שאני לבסוף נרדמת.