הקורבן #פרק 1

"לא! אמא, פשוט, לא!" אמרתי בכעס, "אני באמת מצטערת, מותק, אבל זו לא אשמתי שבגלל העבודה אני צריכה לעבוד שבוע מחוץ לעיר." אמרה אמי בקול מלא אשמה.
"אמא! עד שסוף סוף חזרת, בודד לי פה כל כך בלעדייך!" אמרתי בכעס רב יותר, "למה? יש לך אותנו, אינך חושבת שרוחות רפאים הן חברה טובה?" שאלה רוח של נערה גבוהה בסביבות ה-20, שהופיעה פתאום מצידה הימני של אמי.
"תראי, אם את רוצה, אני יכולה לנסות לבקש שיותרו לי על העבודה מחוץ לעיר, אוקיי?" וכשאמא שאלה את זה, ממש רציתי לקפוץ עליה בחיבוק ולצעוק כן, אבל…
"תגידי לא." אמרה הרוח, "אמא שלך רק מפריעה כאן ל'בילוי הנהדר' שלנו, ובנוסף ולדעתי אינך מעוניינת להיכנס לסיכסוך גדול עוד יותר איתנו, אני צודקת?" ובאותו הרגע שנאתי אותה.
"לא, את לא." אמרתי בכוונה כדי להרגיז את הרוח, "אובכן, כבר סיפרת לחברך היקר את מה שאסור היה לך לספר, או ש…את הריי באמת אוהבת את אמא שלך ולא רוצה שהיא תיפגע, נכון?" אמרה הרוח בקול החלול שלה, שמאוד הרגיז אותי, "לא, לא תעזי!" צעקתי, "מה אני לא אעז?" אמא שלה, שכחתי שהיא בכלל כאן, "אמא, זה לא היה מופנה אלייך." אמרתי, "ואת, טוב, את יודעת שאני יכולה להפתר מימך בקלות, נכון?" דיברתי לרוח, אבל אמי שכמובן לא רואה או שומעת אותה, חשבה זה מופנה אליה, "מה אמרת עכשיו?" אמא שלה ובקולה ניכר הכעס המצטבר בה.
"סליחה, אמא, אני לא מדברת אלייך, ובקשר לעבודה," אמי לא נתנה לי לסיים את המשפט, "עם מי את מדברת? שוב התחילו ההזיות האלה שלך?!" ובועוד שהיא אומרת את הדבר הפוגע הזה, הרוח המעצבנת פורצת בצחוק, "הזיות, מילה נחמדה אמך בחרה כדי לתאר אותנו," היא אמר והמשיכה בצחוקה המתגלגל שהרעיד את התיקרה, "כלבה!" צעקתי, ואז הבנתי שלא הייתי צריכה לצעוק את זה לרוח, אלא לסתום.
"איך קראת לי?! גברת צעירה, את לא יודעת איזה עונש הולך להיות לך!" אמי אמרה בקול נרגז, "אמא," אמרתי והרגשתי את הצריבה בעיניי והגוש בגרון, "אני באמת לא דיברתי אלייך," אמרתי ולמרות שניסיתי לעצור את זה, דמעות התחילו לזלוג מעיניי במורד לחיי החיוורות, "תסלחי לי על כל הבלאגן שאני עושה לך, בגלל ה…" התקשתי לאמר זאת, "הזיות שלי, את נפגעת.
ואני באמת לא רוצה, לא רציתי ולא ארצה לפגוע בך.
אז…אם…בקשר לעבודה, את יכולה ללכת, אני לא רוצה שיהיו לך בעיות גדולות חוץ מהבעיה הגדולה שעומדת ובוכה כאן מולך." אמרתי וידעתי שהיא הבינה שאני מתכוונת לעצמי, אך בלי לראות את תגובתה, ראיתי רק את המבט המודאג והבעת הפנים העבודה שלה, והלכתי לחדרי.
בצעדים איטיים.
התעלמתי מהרוחות.
התעלמתי מאמי.
הדמעות החמות המשיכו לזלוג מהר יותר ויותר במורד לחיי ולנחות על חולצתי, הכעס והכאב הצטברו בתוכי, 'אילו שגיאות עשיתי!'
ובמחשה הזאת, הבכי הכבד פרץ והתחלתי לבכות עוד יותר, רואה במטושט את המדרגות ונתקלת בכל אחת מהן בזמן שאני עולה לקומה השנייה בבייתי כדי להיכנס לחדר ולא לצאת משם כמה שעות לפחות.
'טיפשה, טיפשה! עוד מההתחלה היית צריכה לעצור את זה! או לפחות להתאבד כמו שתיכננת! או אם לא עשית את כל זה לפחות לסתום את הפה!' חשבתי וניכנסתי בחדר ומיד ראיתי במראה את הילדה העטופה בדמעות, עם העיניים האדומות והשפתיים הנפוחות, כיעור מוחלט-אני.