הקופסה- פרק 6

פרק 6: דמיון

הרגשתי איך כוח הסכין זורם באצבעותיי. הוא זרם בזרועותיי.
ידיי החלו להרים את הסכין לכיוון לבי.

***
'אוי לא, שכחתי!', נזכר האיש ששיגר את אדוארד למקום מותו,'הסכין… הסכין המבורכת מתעתעת במחזיקה!'.
הוא החל ללחשש מילים לא מובנות בעוד הוא מקווה שזה כבר לא מאוחר מדי…
לאחר כמה דקות דלת חדרו של אדוארד נפתחה.
בינתיים, עמדו להם הוריו של אדוארד בסלון בחוסר מעש, לא ממצמצים ולא נושמים.

***
לה היה קשה להגיע לאדוארד. כל מה שהיה צריך לעשות זה לעקוב אחר המנורות האדומות, ואחרי חמשת השומרים שרצים עם אקדחים בידיהם…
'אירוני מדי', חשב.
לבסוף הגיע לחדר שבמרכזו עומד נער המכוון בידיים רועדות סכין ללבו.
"אדוארד! עצור! הסכין מתעתעת בך!", צעקתי בכל יכולתי, "מה שאתה מחזיק ביד היא הסכין המבורכת! דמיונך מתעתע בך!".
ידיו החלו לרעוד עוד יותר.
הוא גמגם משהו, ואז אמר אותו ברור: "ואיך- איך את- אתה יודע,", אמר בעוד הוא נאבק בידיו בכל כוחו, "שזו- שזו לא הסכין האמיתית?"
"מכיוון שאם היא הייתה הסכין המקוללת, היית כבר מת ממזמן".
עיניו נפערו.
הסכין נפלה מידו ברעש מתכתי.

***
"אז אני מניח שגמרנו", אמרתי, "אני יכול לפתוח את התיבה".
"כן", הסכים האיש.
אירוני, צפוי, מה שלא תגידו- זה קרה.
כמו משב רוח קל, נעלמה הקופסה כלא הייתה.
"אופס", אמר.