הקופסה- פרק 5 א'+ב'

ספיישל- פרק כפול!

פרק 5| חלק א': סיפור שלושת הלהבים

'מי כבר יכול לבוא בלי להודיע?', חשבתי.
הדלת נפתחה, שם עמד בן אדם שאיני מכיר כלל וכלל.
שיערו כוסה בכובע בייסבול, הוא היה לבוש בז'קט עור שחור וג'ינס כחלחל.
עיניו היו חומות- כהות ואפו היה מעוקל להפליא.
"רגע, אימא! אני לא מכיר אותו! אימא!", צעקתי.
הוא חייך.
שמעתי את צעדיה של אימי מתקרבים.
הגבר הניף את ידו לכיוונה, נקש באצבעותיו, ומשהו מוזר קרה.
אימי קפאה במקומה, עיניה התגלגלו הלוך ושוב, ואז נעצמו.
נשימתה התלוותה בגניחות חלשות.
"מה עשית לה? מי אתה?!", צעקתי ונסוגתי אחורה.
"מי אני? אני השליח. ואני אענה על שאלותיך", אמר ברגיעה, "אתה מוזמן לשבת, אני לא אעשה לך כלום, ואתה- אתה לא יכול לעשות כלום. הוריך מוקפאים במצבם העכשווי".
לא התנגדתי, מכיוון שהמצב כל כך מוזר, ששום דבר כבר לא יכול להפתיע אותי. התיישבתי על מיטתי.
"נחמד שאתה לא מתנגד, זה חוסך הרבה זמן- ממנו יש לנו הרבה.", גיחך מבדיחתו.
"נו, תסביר לי מה קרה ביומיים האחרונים. מה השתבש", אמרתי וכיווצתי את ידי לאגרוף מהמתח.
"בוא נתחיל מההתחלה. לפני כאלפיים חמש מאות שנים, בערך שנת חמש מאות לפני הספירה, ביוון העתיקה, גרה לה אישה עם בעלה בבית פשוט במיוחד. בעלה עבד בשדה בחקלאות והיא, עבדה בנגרות ובהכנת נשקים. יום אחד, הגיע אדם עשיר במיוחד לבעלה, והציע לו עסקה מלאת כסף עבור קניית השדה. הבעל סירב, וטען שהשדה הוא כל חייו בנוסף לאשתו. האדם העשיר התעצבן וזעם, ואיים שישלח שודדים להרוס את השדה. אשתו האזינה לשיחתם, והחליטה להניח מנחה לאלה דמטר, אלת התבואה והאדמה. לא היה לה מה להציע, לכן הכינה לה קופסה מקושטת, וכדי לפתוח אותה, נדרשו שלושה סכינים, שידיותיהם ייפתחו אותה. גם אותם הניחה במקדש, על יד הקופסה, התפללה, והלכה. בליל אותו יום, הגיעו עשרה שודדים, אל השדה, והחלו לעקור את הצמחייה ולזרוק דברים לכל הרוחות. למחרת בבוקר, החלה הצמחייה לצמוח באורח פלא, ואת זה ראתה האישה לאחר שפתחה את דלת הבית. על יד דלת הבית הונחו שלושת הסכינים הקופסה, ומכתב. במכתב נכתב ששניים משלושת הסכינים בורכו ואחד קולל, ולקופסה הוכנס פריט שישנה את גורלו של מי שיראה אותו. האישה פחדה שמא מה שבקופסה עלול להרוג אותה, לכן פיזרה את שלושת הסכינים, להם קראה 'שלושת הלהבים', בכל רחבי תבל", האיש לקח נשימה עמוקה והמשיך, "לאחר שמתה האישה ובעלה, מצא מישהו אחר את הקופסה, וכך עברה מאיש לאיש. באשר לשלושת הלהבים, הם נמצאו ואבדו לסירוגין במשך כל השנים הללו. קראו להם בשמות שונים, והסבירו את קללתם- לסכין שאתה מצאת, אדוארד, נקראת 'סכין השפיות'. היא נקראת כך מכיוון שכל המחזיק אותה- חוץ מאלה הראויים לפתוח אתה את הקופסה- יאבד את שפיותו וינסה להרוג את הקרובים לו. אני מבין שהבנת זאת לבדך. בכל מקרה, שתי הסכינים הנותרות כונו- 'התאומות', מכיוון שהן זהות לחלוטין, אך בו- זמנית שונות לגמרי אחת מהשנייה. האחת תברך אותך בעצמה שבלתי ניתן לתאר, והשנייה תגרום לידיך לאבד שליטה, ולתקוע את הסכין בלבך. אל תשכח שהמטרה הכללית של שלושת הלהבים היא לפתוח את הקופסה ולא יותר מזה. אני יכול לספר עליה עוד, אך אלו לא יהיו יותר מפרטים שוליים. אז בוא נגיע לעניין", לקח עוד נשימה עמוקה והמשיך, "עכשיו כשאתה מעודכן, אומר לך את משימתך. עליך, כמו שהרבה ניסו, לפתוח את הקופסה, ולהרוס את מה שבתוכה לא משנה מה יהיה, מכיוון שהעולם מתחיל להיהרס בעקבות מה שבתוכה. עשה זאת. השתמש בזה", אמר, הוריד את הז'קט, מה שחשף תליון, ואותו תלש מצווארו והושיט לאדוארד,"השתמש בזה, זה ידריך אותך לכל אורך הדרך. וכמובן תשתמש גם בכוחך- אוריאסקו פרדום. אל תדאג, אתה עוד תלמד לשלוט בו עם הזמן. אני אשגר אותך למקום הימצאותם של ה'תאומות', מצא אותן, אה כן, ופרט שולי קטן, בקשר לסכין המברכת שמבניהן, אתה חייב לגעת בה לפני שתיגע בשנייה, או שההשפעה תחול עליך", אמר והחל ללחשש מילים לא מובנות.
"רק רגע, איך אדע איפה הסכינים? ואיך אחזור לכאן לאחר שאמצא אותן? ומה עם הוריי?", שאלתי במהירות.
הוא סיים ללחשש, "התליון יעזור לך, הוריך יישכחו שהשיחה הזו התקיימה, ואל תדאג, הם לא יידעו שהלכת לשום מקום. ואל תשכח את הקופסה ואת סכין השפיות!", אמר וזרק לי את שניהם.
"אבל-"
זה היה מאוחר מדי, נעלמתי בהבזק של אור, והותרתי אחריי ענן של עשן.

פרק 5| חלק ב': צעדים בחשכה

'אוקיי, אז אני רוצה להגיד שאני מבולבל מאוד, יותר מדי מידע בעשר דקות מטורללות. יש לי תליון ירוק על הצוואר, סכין בכיס, קופסה ביד, יפה מאוד! אני יכול לזכות בפרס- "מטורלל השנה"!'
חשבתי שזה מין סוג של קטע כזה של "אחרי-שיגור", שאתה רואה הכל שחור, אך הבנתי שאני פשוט נמצא במקום חשוך.
הרגשתי שמשהו על צווארי מתחיל לרעוד ולנוע. זה היה התליון.
לפתע הוא זרח בירוק והחל להימשך ימינה.
לא הייתה לי ברירה אלא ללכת בכיוונו, אחרת הייתי נחנק, וזה לא היה משעשע במיוחד.
הוא פנה פניות חדות במיוחד, ואין בזה יתרונות. (חוץ מזה שהוא זוהר, לכן יש לי טווח ראיה. קטן… אבל עדיף מכלום).
ראיתי שאני נכנס לחדרים ומסדרונות, ועדין לא היה לי שום מושג היכן אני.
כנראה שהגעתי למקום הנדרש, כי התליון זרח שבעתיים חזק יותר ממקודם, ויכולתי לראות את כל החדר.
זה היה חדר ענק, הקירות והתקרה היו משובצים במשבצות, חלקן כחולות, חלקן תכולות.
ובאמצע החדר, ניצב מה שהייתי צריך. שתי סכינים, זהות לחלוטין, נחות על כרית, בתוך מכל עגול של זכוכית.
'מה זה? מוזיאון? איך אני אמור להוציא אותן משם? זה בטח יפעיל אזעקה או משהו בסגנון!'
צעדתי כמה צעדים אל עבר מיכל הזכוכית.
פתאום החדר עמעם באדום.
"אזהרה. פולש! אזהרה. פולש!", החל להישמע מכל הכיוונים.
החלתי להילחץ ולהזיע.
שלחתי את ידיי אל המכל וניסיתי להסירו, אך זה לא הצליח.
הרעיון היחיד שעלה במוחי היה "אוריאסקו פרדום".
אני לא יודע איך, אך כאילו מישהו שמע את מחשבתי, המכל החל לרעוד ולרחף.
לאן שאישוניי זזו, הוא נע ברעד.
הפלתי אותו על הרצפה.
'זה היה החלק הקל', חשבתי ונזכרתי במה שהאיש אמר.
"עליי לגעת בסכין המבורכת כדי שהסכין השני לא תשפיע עליי, או שאתאבד."
באותו רגע, כל דבר שיכל להלחיץ אותי, הלחיץ:
החדר עמעם באור אדום מסנוור.
מכל כיוון נשמע: "אזהרה! פולש!".
שמעתי צעדים של כמה אנשים מתקרבים.
והכי גרוע, ניצבה בפני בחירה שיכולה לשים קץ לחיי.
'אן דן דינו- לא! מה אני עושה!', חשבתי בטיפשות בעקבות הלחץ.
עצמתי את עיניי בחוזקה, והכל קרה באותה שנייה ובאטיות.
לקחתי את הסכין הימנית.
דרך עיניי העצומות יכולתי להבחין באור חזק וכחול שכנראה נובע מהתליון.
פתחתי את עיניי.
והרגשתי איך הסכין מושכת את ידיי לנעוץ אותה בלבי.