הקופסה- פרק 4: כוח נסתר (פעם שניה)

'אני חייב להציל את אימא', חשבתי בעוד אני פותח את הדלת.
קפצתי אחורה מבהלה כשאר ראיתי את אבי מחכה לי עם הסכין ביד אחת וחבל ביד שנייה.
"לא חשבתי שתנהג אחרת", אמר וחייך כאשר הוא תופס את ידי.

***
וכך מצאתי את עצמי כבול בידיים וברגליים אל הספה.
"למה אבא?", אמרתי, "מה קרה לך?".
"איפה אימא שלך?", התעלם וצעק בעוד הוא פותח ארונות, מזיז ספות, או כל דבר שאפשר להשתמש בו למחבוא.
"די אבא! די! תחזור למי שאתה! די!" זעקתי.
אבי ניגש לאחת המגירות במטבח, והוציא ממנה גליל נייר דבק שחור.
הוא סתם את פי עם חתיכת נייר דבק.
צעקתי, מה שנשמע כמו… כמו… כמו בן אדם שמנסה לצעוק כאשר מודבק לו נייר דבק לפה!
לבסוף, הוא פתח את אחד הארונות, שם התחבאה לה אמי.
עיניה נפערו כאשר ראתה אותו.
הוא משך אותה בתקיפות מחולצתה החוצה מהארון.
"לא! די! סם!", צעקה אימי.
הוא הניף את הסכין בכעס.
אימי הסתירה את ראשה מפניו וזעקה מפחד.
ואני? אני פשוט צפיתי במחזה.
לא יכולתי לעשות כלום.
הרגשתי זעם.
'לא! למה הכל השתנה? לא! אני לא אתן לזה לקרות!', צעקתי במוחי.
תחושת הזעם הציפה את גופי.
כבמטה קסם, הסכין בידו של אבי החלה לרעוד ולזוע מרצונה.
ואז היא הועפה מידו, ניפצה את אחד החלונות, והוטחה ברצפת החצר.
באותו רגע אבי התעלף.
'וואו', נדהמתי.

***
לא נגענו באבי במשך הלילה, ובבוקר הוא התעורר.
בהתחלה היססנו מלתקשר אתו, אך לא היה זה נראה כאילו הוא אותה החיה שהיה אמש.
הוא לא זכר כלום ממה שקרה, והחל לחשוב שאמי ואני השתגענו כשסיפרנו.
בסופו של דבר, המקרה נשאר כתעלומה לא פתורה.
לאחר כמה שעות של מחשבה, החלו חתיכות התצרף להתחבר.
'הזזה בחוסר מגע. הסכין עפה מידו של אבי',"המכתב!", צעקתי.
"אד! הגיע לכאן מישהו שאומר שאתה מכיר אותו והוא רוצה לדבר!", צעקה אמי.