הקופסה- פרק 3: על אבות וסכינים

"אבא?", שאלתי.
הוא לא אמר כלום, רק השמיע קולות פראיים והניף את הסכין.
פלטתי צעקה.
הוא החל לצעוד אליי במהירות בעוד הוא מחזיק ברעד את הסכין בידו.
התחלתי להתחמק ממנו.
'מה קורה פה בדיוק?', חשבתי.
הוא צעק והניף את הסכין ממש על יד ראשי, התכופפתי מיד והסכין ננעצה בעצמה בקיר.
לא יכולתי שלא לנצל את ההזדמנות, ובזמן שניסה לשלוף אותה במאמצים מהקיר פתחתי את הדלת, סגרתי אותה מאחוריי בחוזקה, ונשענתי עליה.
תכננתי את מהלכיי בקפידה.
'אני חייב לברוח. יש לי בערך שלוש שניות חופשיות לאחר שאסיר את משקלי מהדלת', תכננתי בראשי בעוד אני שומע את אבי דופק על הדלת בחוזקה ומנסה לנעוץ בה את הסכין,'אצטרך להגיע למפתח לדלת הראשית של הבית שנמצא על השולחן ואז לרוץ לצידו השני של הבית, לפתוח את הדלת ולברוח.'
להב הסכין החל לבצבץ מבעד לחור שאבי יוצר בדלת ברגעים אלו.
'למקומות,היכון', נשמתי נשימה עמוקה, 'צא!'.
פתחתי בריצה מהירה, בעוד כמה טיפות קרירות של זיעה מהמאמץ והאימה זולגות על לחיי.
הרגשתי את דמי מגביר את מהירות זרימתו ופעימות לבי מתגברות עם כל שנייה שעוברת.
לקחתי את המפתחות במהירות מהשולחן.
'עכשיו הגיע החלק הקשה', חשבתי במהירות,'כדי להגיע לדלת הראשית של הבית עליי לעבור דרך אבי'.
רצתי במהירות, הגעתי אל אבי שהכין את סכינו לתקיפה.
הייתי במרחק סנטימטרים ספורים ממנו, ואז בראשי, הכל האט.
ראיתי את אבי מניף את סכינו אליי.
הסכין התקרבה באטיות לעבר מצחי וברפלקס מתוזמן התחמקתי מהלהב.
הזמן חזר למיטבו.
יכולתי להרגיש את החתך שנפער במצחי, החתך כאב כאילו זרו עליו מלח.
אך זה לא הספיק כדי לעצור אותי.
פתחתי את הדלת הראשית, ויצאתי.
שמעתי את צעדיו מתקרבים, אך הספקתי לנעול את הדלת ונשמתי לרווחה.
לא ידעתי איך להגיב למה שקרה, אז פשוט התחלתי לבכות.
הרגשתי זעם, עצב, ואדרנלין יתר על מידה בו-זמנית.
אט אט, חדרו מחשבות ההיגיון בחזרה אל ראשי.
'איפה הייתה אימא כל הזמן הזה? בקניון?', תהיתי.
רצתי אל עבר החנייה של הבית.
המכונית של אימא הייתה שם.
אימא נמצאת בבית עם מטורף. לבד.
מה שמלחיץ יותר, זה שהמטורף הזה הוא אבא שלי.