"הקופסא" – פרק י' מאת אסנת צדוק

"הקופסא" – פרק י' מאת אסנת צדוק

ג'ון הביט מהחלון, שבע רצון מעצמו כחתול שסיים ללקק שמנת. עיניו הכחולות עקבו אחרי גלגלי מכונית הפורש השחורה שיצאה מהשביל ונעלמה בעיקול היוצא אל החורשה. הפיתיון נבלע, תוכניתו יצאה אל הפועל. הוא הצליח להרחיק את שני הסקרנים הללו בתרגיל מבריק. הוא היה צריך את שיתוף הפעולה של שני שומריו, יריה באוויר וצרחה מקפיאת דם אותה נידב בהצלחה מרובה.

חוזר אל שולחנו, ליטף את המתכת הקרה. הוא ידע שכמו שהקופסא נותנת היא גם לוקחת.
הוא היה מוכן לכל דבר.

אינו מודע לשינוי שהתחולל אט אט במשרדו, שקע גופו אל תוך הספה הרכה ותנומה קלה החלה להתל בעפעפיו. הוא היה רגוע יותר אחרי שדאג להסיר את המכשול האחרון. הם ירדפו אחד אחרי השני כמו כלב אחר זנבו בסיבוב אינסופי חייך לעצמו רגע לפני שכבשה אותו השינה המיוחלת.

התמונות על הקיר החלו לשנות מאופיין. היו אלו תמונות שלו .שנלקחו מרגעים מוצלחים בחייו. באחת מהן הוא יושב על כסא מנהלים, ידיו מונחות על ברכיו, גבו זקוף, שערו מבריק וסרוק , לבושו הדור.
בתמונה אחרת הוא עומד על רגליו, לבוש חליפה , מעונב, ידיו שלובות. חיוכו מגלה שיניים לבנות מושלמות.
כל התמונות הקרינו ביטחון עצמי רב, הצלחה, מעמד וכבוד.

כעת החלו פרטים בתמונה לאט לאט להשתנות, שעונו נעלם, חליפתו היקרה שהוזמנה בהזמנה מיוחדת על פי מידתו אצל מעצב ידוע התחלפה בבגד זול גדול שאינו מחמיא לו, שיערו סתור , חיוכו נמחק, מבט עיניו שהקרין ביטחון עצמי השתנה למבט מבוהל, כאחד שאינו יודע מה הוא עושה במקום זה. גם רקע התמונה שינה את פרטיו. לא עוד חדר מנהלים וחלון המשקיף לעיר הגדולה. לא עוד תעודות הצטיינות על הקיר ורהיטים כבדים מעץ משובח.
עתה היה זה נוף שכונת ילדותו, שכונה ענייה בה גדל. הדבר היחיד שלא השתנה היה תנוחת גופו.

התהליך החל.