"הקופסא" חלק ד' – מאת אסנת צדוק

"הקופסא" חלק ד' – מאת אסנת צדוק
הוא שכב על גבו, מביט בפנים המודאגים היפים הרוכנים אליו, רצה לומר משהו אך התחרט. מנסה להשתחרר מחוסר האונים שפקד אותו ניסה לקום אך שוב נפל לאחור. גל של שיעול ארוך טלטל את גופו וכיווץ את ראותיו עד כאב. הוא לא יכל לנשום. מסתובב על בטנו ניסה שוב להתרומם. ידיו רעדו ממאמץ כשניסו לתמוך בו. תשוש הרים ראשו אליה והביט בה שוב.
כמבינה את מצבו, התכופפה לעברו מנסה לתמוך בו, מוודאה שיחזור לכוחותיו. עיניהם הצטלבו. יופיה היכה בו שוב. כל כך קרובה. הוא כמעט הרגיש את הבל נשימתה על פניו. להפתעתו, על אף סיבלו, רצה שהרגע הזה רק יתארך. מי היא ? מדוע הצילה אותו ? האם עליה דיברו שני הברנשים ? איך היא קשורה לקופסא ? כל כך הרבה שאלות הציפו אותו.
היא הוציאה תמונה מכיסה והראתה לו. בקושי רב התיק מבטו מעיניה והסתכל בתמונה.
דמות האספן התנוססה בה בראווה, כן, אי אפשר היה לטעות.
"הוא היה כאן?" שאלה
"כן" ענה בליאות
היא קמה והתיישרה.
"האם היו עימו עוד אנשים?" המשיכה לשאול מחזירה את התמונה לכיס האחורי במכנסיה ההדוקים, מסתכלת אל האופק.
"כן" ענה.
"האם היה עימו חפץ כלשהוא, קופסא קטנה ? " המשיכה לשאול, לא מישירה אליו מבט.
השתיקה הארוכה החזירה את תשומת ליבה אל הגבר התשוש היושב על הריצפה.
"מה אתה יודע ? " נזעקה, הפעם נעלם הרוך מקולה ואת מקומו תפסה חשדנות.
"מדוע ניסו להרגך ?" תבעה לדעת בקול רם. "מי אתה ? מה שמך?" המשיכה במטר שאלות.
גם כשעיניה היו כעוסות הדבר לא גרע מיופיה. עיניו טיילו על פניה עוברות על אפה הקטן והסולד, פיה הבשרני והמלא, שיניה הלבנות, עורה הצח. שיערה השחור המגיע על לכתפיה יצר מסגרת מושלמת לפניה החיוורות. היא לא היתה יותר מבת עשרים. כל כך צעירה ורעננה. הוא יצא עם הרבה בחורות אבל אף אחת לא כישפה אותו כמוה. גופה היה נשי ומלא במקומות הנכונים, בדיוק כפי שאהב.
סטירת לחי חזקה החזירה אותו למציאות.
"כשאני שואלת אתה תענה" מבטה היה יורק אש.
היא הביטה בו כעת מכף רגל ועד ראש. היא אמדה אותו במהירות. גבר בגיל ארבעים, שזוף, גבוה, שיער שחור, עיניים כהות, גוף אתלטי, כפות ידיים גדולות, צלקת קטנה על סנטרו העידה על ריב שלא ישכח וחיוך, חיוך שבוודאי שבר הרבה לבבות.. מדוע הוא מחייך אליה כעת. ככל שהמשיכה לסקור אותו שמה לב למבטו. מבטו המלטף נסך בה חוסר נוחות. וחיוכו, חיוכו הטריף אותה יותר מכל. היא סובבה אליו את גבה ורקעה ברגלה בעצבנות.
"הצלת את חיי. מה שמך?" שאל אותה, קולו מלטף אותה בדיוק כמו חיוכו.
היא הסתובבה אליו.
"לונה" ענתה ביובש……. "מה שמך?" שאלה אחרי הפוגה קלה
"מרק" ענה. נעמד על רגליו, חש שכוחו חוזר אליו, התקרב אליה. ראשה הגיע עד גובה כתפיו. מלימטרים ספורים הפרידו ביניהם. נשימותיהם הפכו למקצב אחד. היא הרגישה בהבל נשימתו על מצחה. חזה עלה וירד, נוגע לא נוגע בו.
הוא התכופף אליה, עוצר ליד אוזנה לחש "וכן, כמעט נהרגתי על ידי האנשים אותם את מחפשת". החום הבקע מפיו על אוזנה גרם לה צמרמורת נעימה שפשטה בגופה. הקירבה הזו עירערה אותה. היא עשתה צעד קטן לאחור.
מרק הסתכל עליה משועשע, הבישנות הזו מצאה חן בעיניו. הוא הוסיף להביט לתוך עיניה, מבטו היוקד סינוור אותה. היא השפילה את מבטה.
"הם לקחו איתם את מה שאת מחפשת" הוסיף לומר ברוך, מבטו בוחן אותה, מנסה ללמוד דבר מה מתגובתה. נראה היה שצדק בתחושתו, הוא החזיר אליו את כל תשומת ליבה. היא היתה נסערת מתמיד.