הקדמה של לילה נטול כוכבים(1)

גשם דפק על החלון, ממלאה את השקט בנקישות המהירות שלו. שביל פתלתל של אור נורא מענן שחור ואחרי כמה שניות נשמעה קול מעט עמום אך חזק.
היה עכשיו לילה, ערפל כבד שרר בחוץ ורוח עזה שרקה בקול ברחובות הריקים. התיישבתי על המיתה, מסתכלת על החלון. על הציורים שתלויים בכל מקום, על תיקייה שמחוברת על הקיר. הסתכלתי על התקרה, היא מכוסה בדפים כתובים, גם בתיקייה יש דפים כתובים והיא עמוסה בהם. התיקייה בצבע לבן ויש עליה שורות שורות, כמו במחברת לעליה כתוב גם.
תמיד אמרו לי 'למה את שמה את הסיפורים(חלק היו פשוט דמויות או תיאורים שהעתקתי בספר מסויים) בתקרה? אף אחד לא יקרא את זה'.
אני קוראת את זה חשבתי בכעס ואני לא ממש רוצה לפרסם את זה, זה סתם קטעים ואין לי כוח לכתוב סיפור. אני טיפוס של קטעים קצרים.

קמתי מהמיתה והעברתי את ידי על הציורים, ציירתי הרבה מהדמויות שכתבתי, הנה, על הציור של הדמות הזו יש A1, ועל התקרה יש אותו דבר רק כתוב, שם,רקע,תיאור מדוייק עד כמה שאפשר והערות עם יש.
הנה מי שחיפשתי:
שם: דאי
תיאור: שער חום-זהוב גלי שמגיע עד אמצה הגב, עניים ירוקות בהירות צלולות,נבונות, צוחקות ויודעות, עורה בהיר מאוד ומסכת נמשים עדינה מכסה את פניה.
היא לובשת גופייה רפוייה ואפורה, מכנס ספורט ארוך ונפוח עם 6 כיסים בצבע אפור עם פרח רקום עליו.
רקע\אופי\אישיות: היא ילדה ספורטיבית, שונאת ריקוד, לדעתה זה סתם הזזת רגליים, הייתה לה אחות תאומה אך היא מתה בתאונת דרכים קטלנית שהרגה גם את הוריה.
היא לא ביישנית ואוהבת לצחוק, היא גרה עכשיו אצל דודתה סו, לסו יש שער זהוב ועניים ירוקות כהות ומשעממות.
דאי אמיצה ויודעת לפעול במצבי לחץ, היא משכנעת בקלות ונחמדה לחברים קרובים.
בת:15,6 חודשים ו4 ימים.

פתחתי את הארון שמוסתר בין כל הציורים והדמויות(נגמר לי המקום בתקרה אז יש גם בקיר כמה).
הבטתי על המראה, עמדה שם ילדה שקטה. מכונסת בעולמה. היא לבשה חולצה ארוכה ומעליה סוודר בצבע ארגמן שחסת את הכתף, כובע צמר לבן עם ציורי עצים וציפורים עליו, מכנס ספורט ארוך ומחמם וצעיף אדום כהה.
שער בלונדיני בהיר כזהב, עניים כחולות ושקטות כאוקיינוס ביום בהיר וליד האישון הצהע הכחול קהה יותר. עור בהיר בלי נמשים וחיוך קטן ותמידי.
התבוננתי במראה ועל עצמי. סגרתי אותה וחזרתי אל המיתה, שכבתי שם ועצמתי את עני.
"איה יש מישהו בדלת!" צעקה אמא
"בסדר" צעקתי לה חזרה וירדתי במהירות לקומה הראשונה ופתחתי אותה.
מולי עמד גבר בן 30 בערך, עם שער בלונדיני כהה מעט,עניים כקרח ופנים טובות. הוא היה לבוד במעיל רוח וג'ינס פשוט.
"מי אתה?" שאלתי
"פרנק, אני מהמשטרה" אמר והראה לי תג שוטר. טוב זה שוטר.
"מה אתה רוצה?" שאלתי
"אפשר להיכנס פנימה?"
"כן" אמרתי ונתתי לו להיכנס, הוא נכנס והוריד את מעיל הרוח האפור בהיר שלו ותלה אותו על הקולב.
"מי אתה?" שאלתי שוב
"איה מי זה?" צעקה אמא
"שוטר, הוא אומר שקוראים לו פרנק" צעקתי לה חזרה. תוך דקה אמא הופיע למטה. שערה הזהוב נח על גבה בגלים, עיניה הכחולות בהירות נחו על האיש הזה והפנים שלה היו רציניות.
"מה קורה פה?" שאלה
"זה בקשר לרצח שהתרחש ברחוב שלכם" אמר
"איזה רצח?" שאלתי אבל הם התעלמו ממני.
"ולמה זה קשור אלינו?" שאלה אמא
"אנחנו חושדים שבעלך הוא הרוצח" אמר השוטר
"אבל אבא שלי מת!" אמרתי "נכון?" הוספתי אחרי כמה שניות
אמא שלי הסתכלה על הרצפה ונעה באי נוחות.
"מה קורה פה?" שאלתי את השוטר
"אנחנו חושדים שאליוט ג'ונס רצח את הילדה בהמשך הרחוב שלכם" אמר
"מי זאת הילדה הזאת?" שאלתי בקול שבור
"קוראים לה ג'ולייה סריאן, בת 15, לבנה, שער חום ועניים חומות" אמר
הברכיים שלי כרסו והכל התערפל סביבי, ג'ולי מתה?
היא החברה הכי טובה שלי, היא הייתה איתי בכל, באש ובמים כמו שאומרים.
"לא" לחשתי ובכיתי, בכיתי עד שלא נותרו דמעות. לא הרגשתי את הידיים המלטפות של אמי, או את מילות ההרגעה של השוטר. חשתי כאילו אני לבד בעולם.
עליתי בכבדות במדרגות ונכנסתי למיתה שלי, התכסתי עד הראש והייתי בוכה אלמלא נגמרו לי הדמעות.
שכבתי כך, בחושך וחשבתי על ג'ולי, חברתי הטובה ביותר עכשיו מתה.
עצמתי את עניי ונתתי לשינה הברוכה לשטוף את העייפות והכאב ממני והלאה.