הקדמה-החיים כשאתה מחפש

אנשים הולכים ועוברים ורק אני יושב על הספסל.
הם מסתכלים עלי, אני מסתכל עליהם, מבטיהם חסרי הבעה, בדיוק כמו המבט שלי.
הם הולכים ועוברים על פני, חלקם מדברים בטלפון או אחד עם השני וחלקם הולכים בשקט, פה ושם אני שומע רעשים וקולות, יללת חתול, צופר של משאית, בכי של תינוק,צחוק של חבורת בנות שעוברות לידי, פעמון אופניים..מידי פעם אני גם מצליח לקלות פה ושם כמה מילים, רובם חסרי משמעות.
מבדר לראות אנשים מהצד, איך הם נלחצים מכל שטות, איך הם מאבדים את הראש שלהם מכל דבר קטן, איך הם משקרים כדי לא לפגוע אבל נפגעים משקרים.
והכל כמו בכל יום, שומדבר מיוחד, הכל רגיל ומטופש. ככה זה החיים שלי במהלך ה30 שנה האחרונות,כל יום בבוקר אני מוצא את עצמי על אותו הספסל הירוק והחורק בלי שמץ של מושג מה קרה בלילה הקודם או איך הגעתי לספסל, העולם נראה פסול בעיני,חסר משמעות, חסר חיים, הכל נראה מת, מת בדיוק כמוני.
אני לא זוכר איך מתתי. אני גם לא זוכר שומדבר מהחיים הקודמים שלי, כשעוד הייתי בחיים, מדי פעם צצים בראשי כמה שניות של זיכרון-לפעמים זה משאית הצעצוע החדשה שקנו לי כשהייתי בן 6, מדי פעם זה אפילו פנים או קולות של אנשים, אני זוכר את היום שבו לראשונה נזכרתי בחבר הכי טוב שלי,לואיס. הוא היה ג'ינג'י שובב עם מבטא מוזר וגשר בשיניים, נזכרתי בו לראשונה ליפני 11 שנים כשראיתי ילד קטן שמאוד הזכיר לי אותו משחק במגרש המשחקים בפארק. הילד נראה בדיוק כמו לואיס ובאותה שניה נזכרתי שהיה לי חברטוב וקראו לו לואיס. ככה בעצם הולכים רוב הזכרונות המעטים שצברתי קצרים ופשוטים.
לפעמים אני רואה עוד כמוני, אנשים שפעם היו בחיים ועכשיו הם לא. רובם אפילו לא יודעים על זה שהם מתים, פעם הצלחתי אפילו לדבר עם אישה אחת היא אמרה לי שכמונו יש עוד הרבה, שחלקנו מודעים לעצמם והחלק השני חי כאילו בתוך חלום שלא נגמר-זאת אומרת שהם לא מודעים לעצמם.
ובכל מקרה, מיום ליום אני שונא את העולם יותר ויותר. אני מבין ורואה עד כמה למעשה הכל פשוט אבל כל הפשטות הזאת גורמת לדברים להיראות מסובכים וזה משגע אותי. היו כבר הרבה מצבים שלא יכולתי לשאת זאת יותר והייתי מנסה לצעוק או לתקשר עם אנשים אבל הכל היה לשווא, הם לא ראו ולא שמעו אותי, אומנם כשאני יושב על אותו ספסל בפארק, אותו ספסל חורק וירוק שכל בוקר מחדש אני מוצא את עצמי עליו אני מרגיש כאילו האנשים שעוברים על פני מודעים לנוכחות שלי, או לפחות לנוכחות מסוימת,חלקם אפילו שולחים אלי מבט ומנסים להיתרכז בנקודה שבה אני יושב,אני יודע שלא משנה כמה הם יתאמצו הם לא יראו אותי אבל אני גם יודע שהם מרגישים שיש שם משהו שהם רוצים לראות.
החיים בתור רוח די מבאסים במיוחד אם אתה רוח שתקוע בגוף של בן 17, זה כמו גילל היתבגרות שלא ניגמר לעולם,פלוס- כולם גם מתעלמים ממך ככה שזה גם גיל היתבגרות חרא וגם חרם שכל העולם החליט לעשות נגדך. ובכל זאת, בא היום והעולם שלי הישתנה, אותו עולם משעמם ורקוב שחייתי בו הישתנה באותה השניה שהיא החליטה להיתיישב לידי על הספסל ולצייר….