הקבוצה הכחולה – פרק ראשון: מתחילים מהסוף.

ההבנה שאיבדתי אותו גרמה לי להפוך לחור שחור. למרות שעברנו את כול המסע בהצלחה, יתרה אפילו. הוא נאבד. נאבד לפני שבוע. ורק עכשיו זה חלחל. כול הזמן הזה הייתי שוקע מידי במרוץ נגד המוות המפגר שאני זו ששאבה את כולם לזה. כולם נשארו בחיים חוץ ממנו. נפלתי על המדרכה, לאחר שעברנו בשער הבין מיימדי. השער זהר בסגול בהיר, מלא במערבולות כאילו מחייך אליינו ונכבה, עדיין יכולתי לשמוע את קולו השואג של הקרניט. אבל זה כבר מאחורי. זה נגמר. "ניצחנו!" שמעתי את קריאתם של שאר חברי הקבוצה הכחולה. יד תומכת עזרה לי לקום."לא, הפסדנו!" רציתי לצרוח להם באוזן. להגיד להם שזה שאיבדנו בנאדם לא אומר שניצחנו! אתם טועים!
"הוא היה סתם זבל" שתיי ידיים חמות עטפו אותי והקימו אותי מהמדרכה של רחוב מייפל הגשום של ספטמבר בני יורק סיטי, 2017.
"לא גאון, הוא היה בנאדם אדיר!" מלמלתי. לא מצטערת שאמרתי לו את זה בקול. הוא הידק את אחיזתו אליי. ונשק אל ראשי.
"את תתגברי על החרא הזה, יש לך אותי"אמר וחייך. לא יכולתי שלא לחייך. אמט היה החבר שלי. והוא היה הבנאדם כמעט היחיד שיכול היה להצחיק אותי ולהוציא אותי מגברת הדכאון בה אני החלטתי להתחפר בשבע שנים האחרונות.
"תגידי לי, את בטוחה שלא שברת מראה? כי עברו כבר שבע שנים…." לחש לי אמט. גיחכתי.
"כבר אמרתי לך שלא!" לחשתי חזרה. הדמעות התחילו לזלוג בשביל חורץ בלחיי.
"הוא בטוח הלך?" שאלתי את אמט כילדה קטנה.
"כן.." הוא מלמל. התחלתי ליילל. כיאלו שעד עכשיו זה היה סתם חלום רע. סתם סיוט רודף, לא יותר.
אני נזכרתי בזה כאילו זה היה אתמול.
* * *
דרקון הרובוטי רץ אחרינו, שואג ומוסיף לשאגות פליטות אש חזקה, שכבר הרסו את מערתו כמעט לגמרי, הרצפה התחילה להתפרק, כול הקבוצה התחילה לרוץ, מפחד שתתרסק, אחזתי בידו של קולין, שרגלו הייתה שבורה ועזרתי לו לרצוץ. ריח השריפה עלה באפי ככאב, הלבה שמתחת לאדמה התחילה להתגלות, לא פחדתי, רק המשכתי לרוץ בתוך המבוך השחור הזה, הדרקון היה כול כך קרוב, הייתי במאסף עם קולין, מנסה להרחיק אותו מהאד בניווטים לא הגיוניים. ראיתי את האור של היציאה מהמערה. "יש!" מלמלתי, החשתי את צעדיי. פתאום חלק האדמה עליו עמד קולין התמוטט, וקולין נשאר ללא אחיזה, רק אוחז בי, כמע שנינו נפלנו אל תוך הלבה הרותחת, נאחזתי באחת האבניפ הגדולות, מצווה על השאר לצאת מהמערה מיד, רק אמט אחז בגבי, מנסה לעזור לי להוציא את קולין מהצוק. קולין עצם את עייניו ועזב אותי צרחתי. צרחתי. קולין נפל ומת, נפל אל תוך הלבה ברצונו החופשי. אמט אחז בי והוציא אותי משם במהירות, המערה נקברה תחת האבניפ הנופלות ברעש, איתה נקבר קולין, והדרקון.
* * *
הזכרון, גרן לי לצרוח. מצאתי את עצמי שוכבת על המדרכה, אמט מנבה להרים אותי, ואני, משתוללת בתוך שלולית וצורחת.
"לא! לא!!!" לחשתי. אמט תפס אותי, וכמו בשחיזור הזה הוא רץ איתי. אני בוכה, שבר כלי. והוא לוקח אותי למקום מבטחים.
אז זה היה חוץ המערה, האור.
ועכשיו זה בית המלון סוויט.
ולמקרה. קולין היה אח שלי.