הצרות שלי עם בנים- פרק א' : התחלה חדשה?

"אני מבטיחה לך שיהיה כיף" אמרה לי דנה ונפנפנה בפלייר הצבעוני. מאסתי במסיבות שמלאות בתיכוניסטים שיכורים ולכן סירבתי בכל פעם שחבורתיי ניסו לגרור אותי למסיבה בסגנון. "יהיו שם חתיכים מהתיכון הפרטי." לחשה לי מרי. נאנחתי קלות והסכמתי להצעתה. השעות עברו מהר ובערב כבר היינו במסיבה. חלל הלא גדול היה מלא בבני נוער שרקדו לצלילי המוזיקה הקצבית. אני ודנה התחלנו לרקוד לצלילי המוזיקה הרועשת. בחור גבוה עם שיער בהיר ניגש אלינו "מה בחורה יפה כמוך עושה כאן?" הוא שאל את דנה ."מחכה לבחורים כמוך…" היא ציחקקה. כבר הייתי רגילה שכל הבחורים היפים פונים לדנה, שיערה הבהיר ועיניה התכולות משכו אליה את כל הבחורים השווים. "אז אפשר את המספר שלך?" הוא צעק באוזנה. "אני לא שומעת כאן כלום," ענתה לו דנה. "בו אנצא החוצה." היא אמרה וסימנה לי לחכות. נאנחתי, נשארתי לבד. התיישבתי על הכיסאות הגבוהים בבר והזמנתי כוס קולה, בנות מכיתתי עברו לידי והקניטו אותי, נאנחתי ולא עניתי. מיהרתי לסיים את כוס הקולה הקרה, שילמתי למלצרית וקמתי מהכיסא הגבוה. לא טרחתי לחפש את דנה, היא בטח שקועה בשיחה עם הבחור הבלונדיני. יצאתי מהאולם ומיהרתי לתחנת האוטובוס, לאחר דקות ספורות הגיע הקו שמגיע אל ביתי. האוטובוס היה דיי מלא והתיישבתי בכיסא הראשון שהיה פנוי. לפתע הרגשתי מרפק ננעץ בזרועי, סובבתי את ראשי. "מצטער…לא בכוונה." אמר הבחור שישב לידי. הבטתי בו, הוא לא היה יפה במיוחד אבל היה בו משהו מיוחד, פניו היו בהירות ומגולחות, שיערו השחור מסורק לצד, עיניו החומות והעכבריות חייכו אליי מתוך המשקפי הראייה הממוסגרים והגדולים שהרכיב. הוא לבש חולצה משובצת בצבע כתום שכל כפתוריה היו סגורים וג'ינס שחור משופשף מעט. "זה בסדר." חייכתי אליו. "אז מה את עושה בשעות כאלה באוטובוס?" הוא שאל בנחמדות. "נוסעת הביתה ממסיבה," מלמלתי "חברה שלי פגשה בחור ונטשה אותי שם לבד". "אני מכיר את זה," הוא אמר "קרה לי כל כך הרבה פעמים, אבל לא נורא." הוא הוסיף. "דיי כאב לי הראש אז זה ממש לא הפסד שלי." הוספתי בחיוך. "איך קוראים לך?" הוא שאל וסידר את משקפיו הגדולים. "לירון אבל אני לא אוהבת את השם אז כולם קוראים לי לירי." מלמלתי. "לי קוראים שון" הוא חייך. לאט לאט שקענו בשיחה עמוקה, סיפרתי לו שאני תיכוניסטית שממחר תלמד בתיכון חדש בכיתה י' והתברר לי שהוא סיים את לימודיו בשנה שעברה בתיכון בצפון. "אני לא מתגעגע לתיכון, אלה היו השנים הגרועות ביותר בחיים שלי." הוא אמר בעצב. "אני דיי מבינה אותך, היה לי קשה בכיתה שלי אז החלטתי לעבור, רוב הבנות שונאות אותי והבנים לא ממש שמים עליי…" אמרתי לו. "גם אני הייתי במצבך," הוא חייך אליי "לא הייתה לי חברה עד כיתה י"ב." הוא הוסיף. "לא שזה ממש משנה לי כי גם ככה נפרדנו כי זה לא היה אמיתי." שיחתנו נקטעה כי האוטובוס התקרב לתחנה בה ירדתי. "אני צריכה לרדת כאן…" מלמלתי "באמת?" הוא אמר בשמחה "גם אני!" יצאנו ביחד מהאוטובוס והמשכנו לדבר. "ללוות אותך הביתה?" הוא שאל. "אם אתה רוצה…" מלמלתי בביישנות והתחלנו ללכת לכיוון הבית שלי. עמדנו מתחת לפנס בודד שהאיר והבטנו זה בזו "בא לך לתת לי את המספר שלך?" הוא שאל בלחש "את נראית לי ממש מעניינת." הנהנתי בביישנות והכתבתי לו את המספר לי. "נוכל ללכת לשתות משהו בהזדמנות." הוא אמר ונפרדנו. כשנכנסתי הביתה כולם היו בסלון והביטו בי, אחי הגדול שחר ישב חבוק עם חברתו, מאז שחזר מהתיכון פנימייה שבו התגורר במשך שלוש שנים הוא החל לצאת עם בחורות ולהביא אותן הביתה. "נהנית במסיבה מותק?" שאלה אמי. "ברור, היה ממש כיף…" מלמלתי ונכנסתי לחדרי. החלפתי את השימלה האפרפרה לבגדי בית נוחים והתיישבתי מול הלפטופ החדיש שקיבלתי ליום הולדתי. מרי הייתה מחוברת לפייסבוק. "לאן נעלמת?" הופיעה הודעה ממנה בתיבת הצ'אט "יצאתי לכמה דקות עם אנדי ואחרי שחזרתי לא ראיתי אותך."
"חזרתי הביתה." הקלדתי במהירות. הצ'אט דמם לכמה דקות ואז ראיתי שהיא מקלידה. "אני הולכת לישון, מחר היום הראשון ללימודים ואני מפחדת שאני לא אתעורר." היא כתבה והתנתקה. הבטתי בשעון הורוד שעל קיר חדרי, השעה הייתה כבר אחת עשרה וחששתי שלא אצליח להתעורר מחר. צחצחתי את שיניי במהירות ונכנסתי למיטה, נרדמתי במהירות. השעון המעורר העיר אותי משנתי, קמתי במהירות והתחלתי להתארגן, הוצאתי מארוני המסודר בגדים יפים ונעלתי את נעליי האולסטאר הניצחיות שלי. התארגנתי במהירות וב7:30 כבר יצאתי מביתי וחיכיתי להסעה שהופיעה לאחר דקות ספורות. עליתי לאוטובוס הלבן שהיה מלא בתלמידים רועשים שפטפטו. חיפשתי בעיניי את דנה, מי ששיכנעה אותי לעבור לבית הספר שלה, בסופו של דבר התייאשתי והתיישבתי במקום פנוי ליד בחורה ששמעה מוזיקה. "עופי מפה," היא התעצבנה "את מכוערת מידי בשביל לשבת פה." נעלבתי ועברתי מקום, התיישבתי ליד בחור מעט מלא ששיחק בפלאפון. "אל תדאגי, אני לא אגרש אותך." הוא אמר. "תודה, חשבתי שכולם ככה…" מלמלתי. "אני לא יודע," הוא אמר "אני חדש כאן, מתחיל היום את כיתה י'." הוסיף והמשיך לשחק באייפון שלו. "גם אני," אמרתי "לאיזו כיתה שובצת?" שאלתי. "לי' שבע…" הוא מלמל. "מגניב!" אמרתי "גם אני." האוטובוס עצר בחניית בית הספר והתלמידים החלו לצאת ממנו. אני והבחור יצאנו ביחד. "איך קוראים לך?" שאל אותי. "לירי, לך?" אמרתי ונכנסנו לבניין הגדול. "מקסים, אבל עדיף מקס." הוא אמר והצלצול קטע את שיחתנו. חיפשנו את הכיתה במשך דקות ספורות ובסופו של דבר מצאנו אותה. התיישבנו בשולחן הפנוי וחיכינו לתחילת השיעור, לאחר כמה דקות גם מרי נכנסה, באיחור. חייכה אליי והתיישבה ליד אחת הבנות. ברגע שהוא נכנס לא יכולתי להסיר ממנו את עיניי…