הצעתו של סַמָּאֵל פרק 2- סתיו חלק א
טריקת דלת מרחוק העירה אותי משנתי.
העיניים נפקחו באיטיות, סרקתי את חלל החדר הריק מאדם. הכל נותר במקומו מליל אמש, גם הזיכרונות אודות אשר התרחש בלילה הקודם נותרו במקומם.
האם ייתכן שהזיתי את כל הסיפור, אין לזה הסבר הגיוני אחר בכל אופן.
כשהכרתי שבה אלי במלואה הרגשתי תחושה מוזרה. הרמתי את שתי ידי אל מול עיני וכיווצתי את כפות ידי לאגרופים תוך שאני מותח את הזרועות קדימה.
משהו באותו רגע הרגיש לא נכון, או למעשה נכון מידי.
הרמתי את חולצת בית החולים, גופי היה רזה מאוד אך הרגיש חזק מספיק בכדי להתרומם.
בשבועות האחרונים בקושי יכולתי לזוז מבלי לבקש את עזרת משפחתי או אחת מהאחיות.
התרוממתי לאט לאט, מרגיש כמו פיל בחנות חרסינה, מפחד שבכל רגע משהו עלול להישבר.
אך כלום לא נשבר, להפך.
הנעתי את גופי מצד לצד, מנסה למתוח את השרירים החלשים. צינור האינפוזיה שהיה מחובר לידי הרגיש מעיק לפתע, הושטתי את יד ימין וניתקתי את צינור הפלסטיק מן ההתקן שהיה מוזרק ליד שלי.
אחות צעירה בשם מאיה שטיפלה בי בעבר פתחה את הדלת, פניה החווירו כסיד.
למעשה היא הייתה האדם שאותו הייתי רואה הכי הרבה, בשבועות האחרונים היא טיפלה בי כמעט כל יום מלבד הימים שבהם הייתה בחופש. והנה לפניה אני יושב על מיטת בית החולים כשידי מתוחות כלפי מעלה אחרי שבמשך זמן רב התקשתי מאוד לזוז.
מאיה לא אמרה דבר במשך דקה שנראתה כמו נצח.
תגובתי הראשונה שלי אליה הייתה בצורת חיוך קטן המנסה להרגיע.
היא בתגובה יצאה במהירות מהחדר.
לפתע נפלה עלי ההכרה שאם כל מה שהתרחש אתמול אכן אמיתי, מיום זה נותרה לי בדיוק שנה לחיות.
היום הראשון של הסתיו, נזכרתי בדבריו. הבטתי אל עבר השידה שבעברו השני של החדר, שם היה מונח לוח שנה עם תמונות של נופים מרחבי העולם.
היום אכן היה יומו הראשון של הסתיו.
מכשיר הטלפון שלי ישב על צד המיטה, רציתי להרים אותו ולהתקשר למישהו ממשפחתי. לספר להם את כל מה שקרה.
אך דבריו שוב עלו בראשי, נשמעים כמו רשמקול קטן המנגן בתוך הראש. אסור יהיה לך לספר לאף אחד את אשר התרחש כאן הוא אמר בפירוש.
אך לפני שיכולתי לחשוב על דבר נוסף דלת החדר נפתחה במהירות ולתוך החלל נכנסו כמה רופאים מלווים באחות מאיה שוודאי הזעיקה אותם.
הרופא האחראי הביט במתרחש וראה את צינור האינפוזיה מוטל בצד. על תג השם שלו היה כתוב דוקטור יעקב כהן.
“רון מה אתה חושב שאתה עושה?” הוא אמר.
מה אני אמור לומר לו עכשיו? סגרתי עסקה עם מלאך המוות, אני בריא עכשיו נא הביאו את מסמכי השחרור.
“אני” התחלתי לגמגמם במבוכה “אני חושב שאני מרגיש טוב”.
אילו יכולתם לראות את מבטיהם של הצוות הרפואי באותו הרגע, שלוודאי חשב שהשתגעתי לגמרי.
נעמדתי יחף על רצפת החדר ונופפתי בזרועותי לצידי הגוף.
“אתם רואים?” ניסיתי משכנע אותם באמיתות דבריי.
“אני מבקש שתשב חזרה על המיטה רון” אמר הדוקטור ולחש מספר דברים לרופא אחר שבתגובה יצא מהחדר.
התיישבתי חזרה על המיטה משולב זרועות.
הרופא ההוא לבסוף חזר עם כמה סניטרים, הם הסבירו שעלי לעבור מספר בדיקות בכדי להבין בדיוק את המצב.
לא נותר לי אלא להסכים, לרגע לא שיערתי שמישהו ייתן לי לצעוד ישר אל מחוץ לדלתות בית החולים.
נלקחתי שוב לחדרים שונים בבית החולים, שם חיכו כל מכונות הצילום המוכרות.
הם סרקו את גופי מכף רגל ועד ראש, מספר רופאים אף הגיעו מבית חולים אחר. על צג מחשב שוחחתי עם מומחה אחד מיפן שרצה לשאול כל מיני שאלות.
בעבור כמה שעות הוחזרתי לחדרי, ישבתי על המיטה שוב, עייף מאוד אך בהרגשה גופנית טובה.
מאיה האחות נכנסה אל החדר כעבור מספר רגעים.
“אני מתנצלת על מה שקרה מקודם, אוכל להביא לך משהו עד שהדוקטור יגיע?”. פניה נראו סמוקות.
לפתע הרגשתי את בטני מקרקרת מרעב, כבר הרבה זמן שלא הרגשתי רעב בצורה כזאת.
“תוכלי למצוא לי דבר מה לאכול?” ביקשתי בנימוס.
“בהחלט” אמרה ויצאה בזריזות מהחדר.
אולי אני בעצם חולם, חשבתי לעצמי. כל ההתרחשויות מליל אמש נראו כאילו נלקחו מסרט לא מוצלח במיוחד.
כעבור מספר דקות חזרה מאיה אל החדר ובידה שקית.
“אני מתנצלת, זהו לא זמן הגשת האוכל והמטבח לא מוכן. אך מצאתי כמה חבילות קרקרים וקופסת יוגורט” היא הגישה לי את השקית שהכינה עם בקבוק מים מינרלים קטן.
“הרופא אמור להגיע בכל רגע, אם תרצה עוד אוכל אבדוק שוב עם המטבח” היא חייכה.
הודיתי לה ופניתי להביט בתכולת השקית. מספר חבילות קרקרים בריאים וקופסת יוגורט קטנה.
פתחתי את חבילת הקרקרים ומספר פירורים נפלו על חיקי, קילפתי את מכסה היוגורט והנחתי אותו לפני. המוצרים הפשוטים האלו נראו פתאום כסעודת מלכים מפוארת.
טבלתי את הקרקר בתוך מעט יוגורט ונגסתי בו, הטעם מילא את חיכי. איני זוכר את הפעם האחרונה בה נהנתי מטעמו של אוכל כל כך.
חיסלתי את הכל בתוך דקות מספר ולקחתי לגימה ארוכה מבקבוק המים, הרגשתי איך הם מחלחלים מטה אל תוך גופי ומרווים אותו.
בדיוק אז נכנס הדוקטור לבדו אל החדר.
הוא משך כיסא שהיה מונח בצד והניח אותו על יד המיטה, פניו נראו מבולבלות במיוחד.
בראשי שיערתי לעצמי את אשר הוא עומד לומר.
“תראה מר שולץ… איני יודע כיצד לומר זאת” הוא גירד מעט את פדחתו.
רציתי לפתוח את פי ולהשלים את דבריו, לומר לו שאני יודע שהבראתי, אך זכרתי את ההסכם.
“אחרי כל הבדיקות שעשינו בכנות שלא האמנתי למראה עיני, לכן בדקתי שוב ושוב. במילים פשוטות אוכל לומר לך שבגופך לא נותר כל זכר למחלה, למעשה התוצאות הראו בדיקות של אדם בריא לחלוטין”.
עכשיו הגיע תורי לשחק פני מופתע, אך לא הרגשתי צורך לעשות זאת ולשקר, לכן שתקתי ולא אמרתי דבר.
“כמובן שנצטרך לערוך עוד מספר בדיקות אך כפי שמסתמן כרגע, אינך חולה יותר לעניות דעתי.
זוהי הפעם הראשונה שלי בקריירה ובה נחשפתי למקרה כזה”.
“אני מבין” אמרתי בהבעת פנים המנסה להיראות מופתעת.
“האם רופאים אחרים שמעו על מקרים שכאלה?” חשבתי על הפרופסור היפני ששוחח איתי דרך המחשב.
“ישנם כמה תיעודים ברחבי העולם של מקרים דומים אך במדינות שונות. החלמה ספונטנית ללא כל הסבר. כזאת שהמאמינים יקראו לה נס. מה נותר לי להגיד לך מר שולץ, מזל טוב”. הדוקטור חייך, אגל זיעה קטן ירד במורד ראשו, עיניו נראו עייפות. כשל אדם שעבד שעות רבות.
“איני רוצה שתודיעו למשפחתי עדיין” מצאתי את עצמי אומר לפתע. “ארצה לספר להם בעצמי כשתחליטו שהגיע הזמן לשחרר אותי”.
הדוקטור נותר זמן מה והמשיך לפרט אודות כל בדיקה שהתבצעה וממצאיה, בשלב מסויים נכנסה בחורה שהזדהתה כעובדת הסוציאלית של בית החולים. ניהלנו שיחה דיי קצרה אודות מצבי, גם נשאלתי כיצד אני מרגיש לגבי כל זה.
הסברתי שאני עוד בשלב העיכול, שאני צריך קצת זמן לחשוב על הדברים. אילו הייתי מספר לה את הסיפור האמיתי לוודאי הייתי מועבר למחלקה הפסיכיאטרית.
הוסבר לי שאצטרך להישאר מספר ימים בבית החולים, מספר ימים לפתע נראו לי כמו זמן רב בהתחשב בכך שנותרה לי רק שנה אך לא היתה דרך ובה אצליח לשכנע אותם לשחרר אותי מוקדם יותר.
באותו הערב שלחתי הודעה לבני משפחתי שעלי לעבור מספר בדיקות בימים הקרובים ושאבקש לא להגיע לבקר אותי, בתגובה קיבלתי מספר הודעות זועמות אך מקבלות את הבקשה.
אחת האחיות חזרה מאוחר יותר עם מגש ובו ארוחת הערב שכללה מרק ירקות, אורז מבושל, סלט קצוץ ומספר פרוסות לחם. לא הותרתי דבר על המגש.
ישבתי על מיטתי באותו לילה, מנסה לעכל את אשר התרחש. אך גופי המותש הכריע אותי ונפלתי שוב לשינה עמוקה.
בימים הבאים עברתי סדרת בדיקות נוספת ושיחות רבות עם הצוות הרפואי, למעשה את מרבית יומי ביליתי בחברתם של רופאים, אחיות ומומחים שהגיעו ממקומות שונים.
אף אחד מבני משפחתי לא הגיע לבקר.
ובבוקר אחד של יום חמישי נעמדתי לבדי מחוץ לשערי בית החולים.
הייתה זו הרגשה מוזרה ללבוש שוב את מכנסי הג’ינס על גופי אחרי כל הזמן הזה. גם השיער שלי החל לצמוח בקצב מהיר מהרגיל.
חתמתי על מסמכי השחרור בלילה שלפני כן ועזבתי את המקום מוקדם מאוד בבוקר. ביום הקודם גם הספקתי לשלוח מסרון לאחותי ובאמתלה כזו או אחרת ביקשתי שתגיע לבית הוריי ביום המחרת בשעות הערב.
השמש עלתה לאיטה באותו הבוקר והאוויר היה קריר, מספר רופאים צעירים עמדו על יד שער הכניסה ועישנו סיגריות אחרי משמרת הלילה. בידי אחזתי במסמכי השחרור, דוקטור כהן ביקש שאגיע מספר פעמים לבדיקות נוספות, אך ידעתי שזו הייתה הפעם האחרונה בה נתראה.
ניגשתי לאחד הרופאים הצעירים וביקשתי סיגריה אחת, הוא קרץ אלי ואמר שזה לא הרגל בריא לעשן. לאחר מכן שלף מכיסו קופסת סיגריות והגיש אותה בפניי בליווי מצית פלסטיק קטנה.
מעולם לא הייתי אדם מעשן אך גם מעולם לא עשיתי עסקה עם מלאך המוות שתותיר לי שנה לחיות.
התיישבתי עם אחת מאבני השפה כשהסיגריה המעשנת בידי ושקעתי במחשבות.
במצבים שונים בחיים עולה השאלה אילו היה נותר לכם יום או חודש או שנה לחיות מה הייתם עושים?.
יש שיגידו שיבחרו בחיי הוללות ומין, ינצלו את רגעיהם האחרונים לתאוות הבשר.
יש שיבחרו לטייל ולראות מקומות חדשים, כמה שיותר לפני שיתם זמנם.
יש שיבלו את שארית הזמנם במחיצת בני משפחתם.
בראשי חזרתי לאותו הרגע כשחשבתי שאני הולך למות, אמרתי לעצמי שמעולם לא זכיתי ולא אזכה לאהבה אמיתית.
פגוש אותי במעיין הנובע על יד חלקת היער משנות ילדותך.
כיביתי את הסיגרייה תחת סוליית המגף ונעמדתי לצד הכביש, קו האוטובוס היחיד באיזור התקרב באיטיות לתחנה שהייתה כולה עמוד ברזל עם שלט קטן ועליו המספר 1.
דמותי השתקפה מבעד לחלון האוטובוס, למולי נגלה אדם רזה בחולצה שחורה של מיילס דייויס, מכנסי ג’ינס ומגפיים, כמו צל של האדם שהייתי קודם.
הרגשתי את בליטת הארנק שלא ראה אור יום זמן רב בכיס מכנסיי, מתוך רוכסן קטן לקחתי מספר מטבעות ושילמתי לנהג.
נופי העיר נראו כפי שהיו קודם לכן, עצי האורן חלשו על שטחים רחבים והבניינים הישנים זהרו באור השמש הסתוית. הכל נותר כפי שהיה אך באותו הזמן גם הרגיש שונה לגמרי.
אתה הולך למות, עברה בראשי מחשבה בעוד נהג האוטובוס עצר בכדי לתת לגברת זקנה לעלות.
אני והיא אולי לא כל כך שונים חשבתי לעצמי.
לבסוף ירדתי בתחנה שעל יד בית הספר היסודי בו למדתי. רחבת העפר שלפני שער בית הספר נראתה בדיוק כפי שזכרתי מימי ילדותי, חלפתי על פני המבנה בזריזות והמשכתי צפונה.
בימי ילדותי נהגנו לפקוד את הואדי מאחורי בית הספר. בין השבילים והעצים הגדולים בילינו את ילדותנו במשחקים ובאיסוף בעלי חיים וזוחלים שונים, אך העניין המרכזי היה המעיין הנסתר.
כך הוא נקרא בפיהם של ילדי בית הספר, ובכדי להגיע אליו נאלצת לדעת את הדרך.
ימינה ואז שמאלה ואז שוב ימינה, שיננתי בראשי. לאחר מכן פגשת חומת שיחים קוצניים החוסמת את הדרך, אך במיקום מסויים לרגלי השיח נמצא מרווח קטן שהתאים בגודלו לילד ולא ליצור מגודל שכמוני. תחתיו נאלצת לזחול עד צידו השני. הרגשתי את הקוצים חודרים מבעד לבד החולצה, חורטים שרידות דקות בגבי.
בצידה השני של חומת השיחים השביל המשיך פנימה אל תוך היער, שם נמצא המעיין הקטן.
הייתה זו למעשה בריכה טבעית קטנה שבגודלה יכלה להכיל שלושה ילדים בכל פעם או מבוגר אחד גדול.
בתוכי ידעתי שהיה עלי להגיע למקום הזה עכשיו.
כאן הוא רוצה לפגוש אותי כשיגיע הזמן, ההבנה על יום מותי החלה מחלחלת לאיטה.
ישבתי לצידו של המעיין וחלצתי את נעליי, שכשכתי את רגליי במים לזמן קצר על אף מזג האוויר הקריר ונותרתי בשקט. מקשיב רק לרחשי הטבע. בית החולים היה מלא רעשי מכונות ואנשי צוות.
לא היה רגע אחד ביממה ובו יכלת לשבת בשקט מוחלט, התענגתי על הרגע הזה.
ההורים לוודאי יתפלצו כשישמעו את הבשורה, אך אני אצטרך להתרגל לעובדה שכל זה אך זמני, המחשבות המשיכו לרוץ.
איך בדיוק אפרד מכולם כשיגיע הזמן ומה בכלל אוכל לומר להם.
גזלתי מהם את האפשרות להציל אותי, עטיתי את הכל בשנה של אשליה.
ישבתי על יד המעיין שעה ארוכה, לבסוף נזכרתי בשיח הקוצני שמחכה לי בחזרה, מוטב שאעשה זאת כבר ואלך לבית הוריי.
כשהתרוממתי ממושבי הבחנתי בעקבות שביל קטן שהוביל אל הכיוון ההפוך ממנו הגעתי. בהחלטה של רגע החלטתי לעקוב אחריו. השביל היה דיי מטושטש ונראה זה היה שלא נעשה בו שימוש זמן רב.
צעדתי בו מספר דקות עד שראיתי את אור השמש הבהירה מבעד לעצים.
עכשיו עמדתי לצידו של כביש עירוני סואן, בילדותי דמיינתי יער אינסופי ובתוכו מעיין סודי הידוע רק למעטים ולאכזבתי הבוגרת גיליתי שהגישה למעיין דיי פשוטה מצידו הזה של היער.
מוטב לעתים השאיר את החלומות לילדים.
צעדתי מספר מטרים ספורים אל עבר בולדר גדול שעליו נשענתי, שם אחכה למונית הראשונה שתעבור. צפיתי במכוניות העוברות ושבות ואוויר הבוקר הקריר הרגיש נעים על פניי.
בהיתי בחלל ושקעתי במחשבות.
חריקת גלגלי מכונית העירה אותי מחלומי בהקיץ.
פולקסווגן חיפושית ישנה נעצרה בחריקת בלמים על יד המדרכה. בתוכה ישבה בחורה צעירה שרכנה קדימה בכדי לפתוח את החלון שלצד הנהג.
“אתה צריך עזרה?” היא אמרה בעודה מגלגלת את החלון למטה.
היססתי לרגע והבטתי בפניה, הם היו בהירים ונאים. שיערה מתולתל אדום ובהיר שהזכיר בצבעו את עלי השלכת הנופלים. שפתיים קטנות נחו תחת אף כפתור מוקף במספר נמשים.
לגופה היא לבשה גופייה קצרה שאינה תואמת את מזג האוויר ומכנסי ג’ינס מרופטים.
פתאום הבחנתי בצמיד בית החולים שממנו רק עתה יצאתי.
“אני ממתין כאן למונית שתעבור” השבתי לבסוף.
“אני נוסעת לכיוון מרכז העיר אם תרצה להצטרף לא יפריע לי לקחת אותך”. היא החלה מתופפת בחוסר סבלנות על הגה המכונית הקטנה.
המתנתי כמה שניות ולבסוף פתחתי את דלת המכונית ונכנסתי פנימה.
“תמרה” היא אמרה בחצי חיוך והושיטה את ידה קדימה. “רון” לחצתי את ידה וראיתי את צמיד בית החולים מקרוב, זה אכן היה המקום שממנו יצאתי הבוקר.
יצאנו לדרך, אוויר קר נכנס אל תוך הרכב מתוך החלון הפתוח. השמש זרחה על פניה של תמרה ושיוותה לה מראה יפיפיה.
“תגיד אתה עומד למות רון?” היא לפתע אמרה ותפסה אותי מופתע לחלוטין. מאיפה שהיא תדע דבר כזה, רק עכשיו יצאתי מבית החולים ולא סיפרתי לאף אחד אודות אשר התרחש.
סמאל אמר בפירוש שאסור היה עלי לספר אודות מותי או העסקה שנערכה בינינו וכך עשיתי.
“לא..” אמרתי וניסיתי לצחוק בגיחוך. “מדוע את שואלת?”.
“רק רציתי לבדוק כי אני עומדת למות, והמגבלה לכמות האנשים שעומדים למות ברכב היא אחד לכן היה חשוב לי לוודא”. היא החלה לצחוק ונראתה מאוד מסופקת מההלצה שלה.
נדמתי למספר רגעים, שוב הבחנתי בצמיד בית החולים.
“את באמת עומדת למות?” שאלתי.
“באמת באמת” היא חייכה, לא הבנתי איך יכלה לחייך בשמחה כזו. “אני באמת הולכת למות וזה דיי מקל עלי עכשיו לספר את זה לטרמפיסט זר שלוודאי לא אראה יותר.”
הרכב חלף עכשיו על פני קבוצת אנשים ובראשם אדם האוחז במגפון, הם נראו כמו קבוצת תיירים אבודה.
“את חולה?” ניסיתי לדלות עוד מידע בעדינות.
“חולה מאוד, כל כך חולה שהם ניסו להרעיל אותי בכדי שלא יהיה חולה. בכל מקרה וויתרתי על זה ועכשיו אני פשוט חיה”.
“פשוט חיה” חזרתי על דבריה.
“בדיוק רון” היא חייכה אלי והמשיכה לתופף על ההגה.
“גם אני הייתי” המילים נפלטו מפי לפתע. סיפרתי לה על ההזעות בלילה והבדיקות שגילו את מחלתי, כמובן שהשמטתי את החלק עם מלאך המוות. הסברתי שאחרי הרבה כימותרפיה והקרנות לבסוף החלמתי.
תמרה הביטה בי במבט מופתע, עיניה נראו כמקבלות את סיפורי אך במעט חשדנות.
“אחרי כמה טיפולים החלטתי שאני לא יכולה יותר” הסבירה. “המומחים אמרו בין כה וכה שהסיכויים מאוד קלושים ושנותרו לי מספר חודשים לכל היותר. לכן החלטתי שכל עוד גופי אינו בוגד בי אני יהנה מחודשיי האחרונים בשלווה”.
טון דיבורה נשמע מאוד בטוח בעצמו, קצת הערצתי את אומץ ליבה, את חוסר הפחד מהמוות.
“מה לגבי משפחה? הקרובים אלייך? מה הם אמרו על ההחלטה הזו”.
“את אבי מעולם לא הכרתי, אימי נפטרה בגיל צעיר. ומעולם לא היו לי אחים או אחיות. התגוררתי תקופה במקומות שונים בעולם, כשחזרתי לביקור התעלפתי מספר פעמים וכך גם גיליתי אודות המחלה”.
חלפנו על פני הרחובות השונים, התקרבנו עכשיו לאיזור מרכז העיר.
“תגיד מה בכלל עשית שם ליד היער? זה מקום משונה לבלות בו בשעות הבוקר”.
בכל פעם שאחד מאיתנו היה מדבר היו עינינו נפגשות במן מבט חודר שכזה, ובכל פעם הייתה תמרה מחייכת חיוך ממזרי קטן.
“ביקרתי מעיין קטן שהייתי נוהג לפקוד בתור ילד, חיפשתי קצת שקט בין עצי היער”.
“שקט כולם צריכים לפעמים” היא הוסיפה.
הנהני בנימוס.
שאלתי אם תוכל היא לקחת אותי לרחוב מסויים במרכז העיר, משם ההליכה תהיה קצרה לבית הוריי. היא השיבה בחיוב.
“ומה את מתכננת לעשות עכשיו?” שאלתי.
“אני עוד לא יודעת, בכל מקרה אשתדל להנות מכל שנייה. אפילו מנסיעת רכב עם בחור זר שלא עומד למות”. היא שלחה אלי קריצה.
הרכב נעצר בפינת רחוב המגורים, הבלמים השמיעו חריקה קלה.
“אני מצטערת אם הכבדתי עלייך עם הבעיות שלי” תמרה אמרה לפתע.
“זה בסדר גמור” השבתי. בתוכי הרגשתי סקרנות עצומה כלפיה, רציתי ללמוד אודותיה ולראות אותה בשנית, ובכל מקרה צירוף המקרים הזה שהוביל לפגישתנו היה מוזר מידי.
“למעשה” המשכתי בגמגומי הנבוך. “אשמח אם נוכל להתראות בשנית, אולי נשתה קפה יחד או נאכל ארוחת ערב.
“אתה בדרך כלל מזמין בחורות שעומדות למות לצאת איתך רון?” היא ציחקקה לעצמה בסיפוק.
“אהמ.. רק התכוונתי ש.. שאשמח לראות אותך שוב, גם אם את עומדת למות” חייכתי אליה בחזרה.
שלחתי יד אל תוך הארנק שבכיסי ומתוכו הוצאתי כרטיס ביקור קטן מנייר, הושטתי אותו אל תמרה שלקחה אותו מידי וסרקה אותו בעיניה.
סגרתי את דלת המכונית מאחורי והבטתי בה מבעד לחלון הפתוח.
“נתראה רון העיתונאי” היא אמרה ותוך מספר שניות כבר נעלמה עם הרכב בפינת הרחוב.
כל השתלשלות המקרים הזו הזויה לחלוטין חשבתי לעצמי. לקחתי נשימה עמוקה.
קיוותי בליבי לראות אותה בשנית.
אך עכשיו עמדה בפני משימה נוספת, להגיע לבית הוריי.
צעדתי במעלה הרחוב אל עבר בניין המגורים בו התגוררו הוריי, בעודי הולך חשבתי על דרכים שונות בהם אסביר להוריי את אשר קרה.
“רון?” שמעתי קול מוכר מאחורי לפתע.
סובבתי את ראשי בכדי לראות מי זה שקורא אלי.
היה זה אבא שלי ובידו שקית מכולת עם כמה מצרכים, פיו נפער לרווחה ופניו נראו כמי שראה רוח רפאים.
“שלום אבא” אמרתי.
נשימתו נעתקה למספר שניות, נעמדנו שנינו באמצע המדרכה בעודי מתפתל ומנסה לתאר את התרחשויות הימים האחרונים.
“זה נס משמיים” סיכם אבי. “אין הסבר אחר לכך”. השמחה על פניו קרנה חזק יותר מהשמש.
כעבור זמן מה מכשיר הטלפון שלו החל מצלצל, בצד השני הייתה אימי שהחלה להיות מודאגת מדוע הוא מתעקב זמן רב כל כך בחנות המכולת כשכל שביקשה היה כמה שקיות חלב וכיכר לחם.
אבי שלא יכל לעצור את התרגשותו החל מספר לה את כל הסיפור דרך הטלפון בעודנו צועדים את ההליכה הקצרה לביתם.
תגובתה של אימי הייתה אף יותר מופתעת מזו של אבי, במשך שעה ארוכה ניסינו שנינו לשכנע אותה שכל זה אמיתי ואכן מתרחש במציאות. בשלב מסויים תהיתי גם אני אם כל זה אכן קרה באמת.
החגיגה הייתה גדולה כשהשמועה התפשטה ברחבי המשפחה, אחותי זעמה במיוחד על כך שהסתרתי ממנה הכל. זועמת אך מאושרת.
בדיוק כמו באותו היום כשגיליתי אודות היותי חולה הגיעו נציגים מכל חברי המשפחה.
בזה אחר זה רצו לשמוע כולם את אשר התרחש.
“ולא מצאו כלום?” נשאלה השאלה שוב ושוב. “בריא לגמרי אתה אומר?” אמר דודי המעשן.
“זה נס אני אומר לכם, רק נס” חזר אבי על המנטרה האהובה עליו שוב ושוב.
המשפחה סיפקה לי את החום והאהבה שהייתי צריך, הם מילאו את גופי ונפשי בדברי מאכל שונים, השתייה נשפכה כמו מים במהלך ימי החגיגות. אפילו פרטי העסקה נשכחו גם הם מראשי מעט בעודי נהנה בחברת משפחתי.
אך בכל אותו הזמן לא יכולתי לשכוח את תמרה, את מחלתה ועל היותה חסרת משפחה בעולם. רציתי ליצור עימה קשר אך בכל רצף ההתרחשויות המוזרות מסרתי את כרטיס הביקור שלי בידה ולא ביקשתי את פרטיה בחזרה, כל שהיה עלי לעשות עכשיו הוא לקוות שאשמע ממנה שוב.
קיוויתי שזה יקרה בקרוב.
החיים ממשיכים דיי רגיל גם כשאתה עומד למות.
למעשה שאבתי שמחה גדולה בחזרה לשגרה המוכרת שאותה לא חוויתי זמן רב.
הפיג’ו הישנה נותרה במגרש החנייה שלצד בניין המגורים שלי, מעולם לא חשבתי שאתגעגע למכונית אך כשראיתי את פיסת המתכת הזו תחושה חמימה החלה ממלאת את ליבי, כמו חבר קרוב שאיתו התראת לאחר זמן מה.
פתחתי את דלת הדירה שלי, האוויר היה דחוס כשל מקום שלא ביקרו בו זמן רב. ניגשתי את התריסים והחלונות ופתחתי את כולם, אוויר הסתיו הקריר החל ממלא את חלל החדר בחמצן טרי.
הכל נותר כפי שהיה לפני כן, בני משפחתי פקדו את המקום מספר פעמים בכדי לשמור על נקיון בסיסי. הדלקתי את מכשיר הטלוויזיה וקרסתי על הכורסא.
דיוקנה של דורה מאאר של פיקסו שהייתה תלויה בחדר הביטה עלי בפנים מלאות אבק.
אחרי תקופה ארוכה גם שבתי לחלום, ובחלומי נמצאתי שוב במשרד העיתון. עמדתי בכניסה וצפיתי אל עבר שולחני שם ישבו עכשיו סמאל ותמרה לשני צידי השולחן.
ובמרכז השולחן הונח לוח שחמט גדול מעץ. כשהתקרבתי יותר לראות את המתרחש הבחנתי כי חיילי המשחק כולם הורכבו מאנשים שונים בחיים שלי.
את דמות המלך לקח אבי, אמי עמדה לצידו כמלכה. בצידו השני של הלוח עמד פרופסור כהן ומלך על צבא היריב שכלל גם את סמאל ששימש כפרש על גבי סוסו השחור.
שעון חול ניצב על יד הלוח ובכל פעם שהייתה תמרה עושה מהלך היה החול בתוכו נאגר מעט יותר, כשסמאל עשה מהלך נגדי החל החול לנזול מטה אל חלקו התחתון של השעון.
את השבועות הבאים ביליתי בלחיות כפי שהגדירה זאת תמרה.
בועז העורך של העיתון והבוס שלי קיבל אותי בזרועות פתוחות וכפי שהבטיח שולחן העבודה חיכה במקומו בדיוק כמו קודם לכן. שבועות מספר חלפו מאותו הבוקר שעזבתי את בית החולים.
בזמן הזה מצאתי סיפוק בכל פעולה שעשיתי גם הפשוטות ביותר.
ביליתי זמן רב בנסיעות עבודה ברחבי העיר, בכל פעם מסקר אירוע כזה או אחר. מתעסק בחיי היומיום. בכל בוקר כשהתעוררתי הבטתי במראה על גופי ההולך ומתחזק, גם השיער כבר ארך מאוד.
ערב אחד חזרתי הביתה אחרי שביליתי יום שלם במשכן הכנסת, באיזו ועידה חוקתית.
בדרכי אל הדירה חלפתי על פני השדרה המרכזית בשכונה, העצים שבחוץ כבר השירו את עליהם לגמרי. הבחור בחנות הסנדוויצים נראה אומלל במיוחד בעודו אורז את כריך השניצל שהזמנתי.
אחרי מקלחת ארוכה ישבתי שוב אל הכורסא החמימה וצפיתי בתכנית טלוויזיה שאודותיה לא שמעתי מעולם בעודי אוכל את הכריך. על המרקע נראה מנחה יפה תואר בחליפה מהודרת כשלצידו קבוצת אנשים שנראתה כמשפחה וכללה אב, אם ושלושה ילדים מתבגרים. בכל פעם שאל המנחה שאלת טריוויה מסויימת שזיכתה את העונים נכונה בסכומים כספיים שונים.
בעודי בוהה במסך הטלוויזיה בחוסר תשומת לב החל מכשיר הטלפון שלי לצלצל.
בהביטי על המסך ראיתי כי איני מזהה את המספר שמוצג עליו.
“הלו?” שלחתי שאלה אל צידה השני של השיחה.
“תגיד אולי תיקח אותי למעיין הזה שלך? מה אתה אומר” שמעתי קול מוכר בצד השני. ליבי החל לדפוק במהירות לפתע. בלי שלום או נימוסים מיותרים.
“תמרה?” שאלתי כמוודא את זהותה.
“לא לעוד הרבה זמן” שמעתי את הצחוק המוכר. “מה אתה אומר? מחר בבוקר?”.
מאז שחזרתי לעבודה בועז לא הקשה עלי במיוחד עם לוח הזמנים לכן יכלתי ללכת ולבוא כאוות נפשי.
“בשמחה” השבתי.
“תרצה שניפגש באותו מקום בו נפגשנו בפעם שעברה?”
“זה תלוי..” אמרתי.
“ובכן במה זה תלוי?” יכולתי לשמוע את החיוך שלה מבעד למכשיר הטלפון.
“אם תרצי להגיע לשם בדרך הקלה או הקשה” הקשיתי.
“כמובן שהקשה” היא ענתה בלי להסס.
“מדוע זה כל כך מובן?” שאלתי.
“מכיוון שתמיד יותר מספק להגיע בדרך הקשה”
הוריתי לה כיצד להגיע אל מגרש החנייה של בית הספר וסיימנו את השיחה.
כשהגעתי ביום המחרת היא כבר ישבה במגרש החנייה על סלע שלובת ידיים כמו ילדה קטנה המחכה למשהו כיף שיקרה. החיפושית הקטנה גם היא הייתה שם, חניתי את הפיג’ו הישנה שלי לידה ובמבט מהצד היו נראים שני המכוניות העתיקות כזוג מבוגר ונשוי שבילה שנים רבות יחד.
הפעם היא לבשה לגופה סוודר חום ומכנסי הליכה, לרגליה נעלה נעלי מטיילים גבוהות.
על גבה נח תרמיל קטן.
היא קיבלה אותי בחיוך ולחיצת יד רשמית ולא אופיינית לדמותה הרבגונית.
צעדנו צפונה אל עבר הואדי בעודי מצביע אל מבנה בית הספר וחולק כמה סיפורי ילדות. האוויר היה קריר והרוח נשבה, עננים כיסו את השמש באותו בוקר. עם כניסתנו אל בינות היער יכלנו להרגיש איך העצים מגוננים עלינו מעט מפני הרוח. צעדנו בשקט בשביל כשאני מוביל ראשון ותמרה אחריי.
הבוקר היה שקט במיוחד, ענפי העצים העירומים התנופפו מעלה ומטה ברוח הקלה.
כעבור מספר דקות של הליכה שקטה נעמדנו לפני חומת השיחים הקוצנית שעליה נשרו וקוציה נחשפו במלוא הדרם.
“עכשיו לאן” תמרה הביטה אלי בחיוך.
“רצית את הדרך הקשה לא?” צחקתי בחזרה.
מספר צעדים מהשביל נמצא המעבר הסודי. זחלתי תחת הקוצים ראשון ותמרה אחרי. שנינו זכינו למנה הגונה של שריטות תודות לשיחים הקוצניים.
“זה לא היה כל כך נורא” היא אמרה בעודה מנערת את בגדיה.
מי המעיין היו קרים למדי באותו בוקר. תמרה פתחה את התרמיל וממנו הוציאה כירת גז קטנה, קנקן מתכת וכוסות זכוכית.
“תרצה קפה או תה?” היא שאלה כמישהי המתורגלת כבר בהכנת משקאות חמים בחיק הטבע.
המים החלו מעלים אדים מתוך קנקן המתכת הרותח.
“יפה כאן מאוד” אמרה.
“זה היה המקום החביב עלי ביותר לבלות בו מאז שהייתי ילד” השבתי.
“תגיד מדוע ביקשת לראות אותי שוב רון” תמרה החלה לשפוך גרגירי קפה טחונים אל תוך המים המבעבעים.
“רציתי להכיר אותך” עניתי בכנות.
“אבל אני הולכת למות”.
“כולנו הולכים למות” ניסיתי להתחכם, “בשלב כזה או אחר”.
תמרה חייכה ומזגה את המשקה המהביל אל תוך כוסות הזכוכית.
“מאז שחליתי לא נתקלתי במישהו שהמוות לא מרגש אותו כמוך רון”
אולי זה מפני ששנינו נמצאים באותה הסירה חשבתי לעצמי.
“כשנכנסתי לרכב שלך באותו בוקר מצאת חן בעיניי” הרגשתי את דפיקות ליבי מתחילות להתחזק. “חשפת בפניי את הפרטים האישיים ביותר מחייך כשחשבת שאני רק טרמפיסט זר שלא תראי עוד. אך מאוד הייתי רוצה להכיר אותך יותר”.
תמרה בהתה במי המעיין הנובעים למספר רגעים. ציוץ יחיד של ציפור קולנית נשמע ברחבי היער.
“אתה חמוד רון, ואני מעריכה את הכנות שלך” הנמשים על פניה התכווצו בכל פעם שחייכה.
נותרנו לשבת על יד המעיין מספר שעות בהן סיפרה לי תמרה על חייה.
היא נולדה בשכונה קטנה בעיר אחרת. בת יחידה לאם יחידנית שהתמודדה עם התמכרות קשה לסמים.
את שנות ילדותה היא בילתה בהיגררות אחרי אימה שחיפשה תמיד את מנת הסם הבאה.
עיני הילדה הקטנה שהייתה נחשפו למראות שאותם וודאי לא הייתה צריכה לראות, אך באותה מידה גם ביגרו אותה והפכו אותה לאישה המרשימה שהייתה היום.
את האומנות היא גילתה במהלך חוג במתנס המקומי שהוצע לילדי השכונה הנזקקים בחינם.
שם בין עשרות הילדים השונים הבחין בכישרונה המורה לאמנות הרווק שלקח אותה תחת חיקו.
וכשאמה נמצאה מוטלת מתה בפינת רחוב כשמזרק נעוץ בידה הוא גם אימץ אותה באופן רשמי מהרשויות.
מילדות קשה ובלתי אפשרית השתפרו חייה למכבר.
המורה לאומנות, דן היה שמו. בנוסף שלח אותה לבית ספר יותר טוב. שם יכלה להתמקד ולהתאמן באומנות הציור והפיסול. שם גם זכתה לקחת שיעורי מוזיקה וכתיבה.
היה זה כאילו מישהו מלמעלה ראה את סבלה ובתמורה זיכה אותה בחיים יותר טובים.
תמיד העדיפה את חברתו של אביה על פני הילדים האחרים. לבסוף גם סיימה את בית הספר בהצטיינות כשהאב המאמץ עומד בקהל ומוחה דמעה.
גם הוא נפטר שנים מספר לאחר מכן מאותה מחלה מקוללת שעכשיו עתידה למות ממנה גם היא. תמרה ביכתה את לכתו במשך חודשים רבים.
הסתגרה בחדר האומנות שבביתם ושילחה את זעמה בלוחות הקנבס.
אז גם החלה לשכב עם גברים שונים, לרוב מבוגרים בהרבה יותר ממנה. על מיטתה הייתה רוכנת מעליהם, מנסה לשכך את כאבה הנפשי בעזרתם של תענוגות הגוף.
מתעלמת לגמרי ממי שהיו, הם שומשו בידיה ככלים להשגת המטרה.
באחד מן הימים הגיע לנחמה מכר ישן של אביה שהיה סוחר אמנות, כשנכנס אל חלל הבית וראה את כל הציורים עיניו נפערו לרווחה.
מאותו היום החלה לטייל ולהתגורר ברחבי העולם, מציגה את עבודותיה בתערוכות שונות.
הציורים היו נמכרים בעשרות, לעתים במאות אלפים.
גם אחרי שהיה לוקח סוחר האומנות את חלקו עוד נותרה עם יותר ממון משתוכל לבזבז אי פעם.
אך השיטוטים ברחבי העולם החלו לעייף אותה.
בכל מקום שאליו היתה מגיעה יכלה רק להנות מהסביבה לזמן קצר ובילתה את מרבית זמנה בתערוכות השונות. לכן החלה להגביר את קצב הביקורים בארץ ילדותה שאליה מצאה את עצמה מתגעגעת מאוד.
בפעם הראשונה שאיבדה את הכרתה היא הייתה לבדה בחדר המלון ולא ייחסה לכך חשיבות מיוחדת בייחוד מכיוון שבמרבית הזמן בעבודה עמדה על רגליה במשך שעות ארוכות.
אך באחת מן הפעמים שהסתובבה בשוק החלה להרגיש את העולם כולו מסתובב סביבה, לאחר מכן נודע לה שהיא צנחה על הקרקע לא לפני שחבטה את ראשה ישירות באחד מדוכני המזון.
אחרי בדיקות רבות בבית החולים הפרטי ישב אל מולה פרופסור אחד ובטון קודר בישר לה כי לא נותר לה עוד זמן רב.
האינסטיקט הראשוני החייתי לחיות היה זה שדחף אותה להסכים לטיפולים.
אך אחרי מספר שבועות בהם סבלה מהתסמינים הרבים שהגיעו החליטה להפסיק.
אחרי שהלך אביה לעולמו מעולם לא מצאה אף אחד שימלא את החסר, ומה שווים חיים שלמים של בדידות בעבור עוד כמה שנים.
היא תחיה את שארית חייה כפי שתרצה ולאחר מכן תפגוש את אביה בצד השני.
ישבתי ובהיתי בפניה היפים בעודה מספרת את סיפורה, הרגשתי לפתע בר מזל.
טיפות גשם קטנות החלו חודרות מבעד לענפים אל מי המעיין, בגדינו החלו להירטב. הצעתי שנצא מהדרך הקלה ונחזור למגרש החנייה מסביב אך תמרה התעקשה שהרבה יותר כיף לקחת את הדרך הקשה. היא הייתה משהו מיוחד.
ניסיתי לפענח את האדם המסקרן הזה שזה עתה רק פגשתי.
במגרש החנייה הניחה תמרה את ידה על כתפי והודתה לי על היום הנפלא כפי שכינתה זאת.
לאחר מכן נשקה על לחיי, נשיקה עדינה. שפתיה הרכות פגשו את עור פניי וליבי החסיר פעימה.
נכנסנו שנינו אל הרכבים ונופפנו האחד לשנייה לשלום.
בימים הבאים לא שמעתי דבר מתמרה.
מידי פעם הייתי מביט על המספר במסך הטלפון, תוהה אם עלי להתקשר. אך בכל פעם משהו עצר בי מלעשות זאת.
המשכתי בשגרה כרגיל, ביקרתי את הוריי מספר פעמים שכבר התרגלו לעובדה שבן משפחתם הוא נס מהלך. חברת חדשות אחת אפילו התקשרה למספר הטלפון של אבא שלי ושאלה אם יוכלו לעשות כתבה על ההחלמה הפלאית, הוא סגר בפניהם את הטלפון מבלי לומר דבר.
השמש החלה לשקוע מוקדם יותר בעודי נוסע חזרה אל הדירה בין רחובות העיר. הנסיעה התנהלה על מי מנוחות עד שבפינת רחוב הבחנתי באדם שעון על עמוד תאורה, לבוש בחליפת עסקים ומביט קדימה אל הכביש.
עברו מספר שניות עד שבלמתי את הרכב בצד הדרך במהירות.
ליבי החל לדפוק במהירות, ידעתי מי הוא.
יצאתי מהרכב וניסיתי למקד את מבטי בבחור מרחוק.
זה סמאל, חשבתי לעצמי.
התחלתי לצעוד קדימה בכדי להגיע אליו, רציתי לשאול אם הוא כאן בגללי, אם עברתי על החוקים.
רכב ארבע על ארבע גדול ושחור הגיע לפתע משום מקום ואליו נכנס הבחור בחליפה.
לא הספקתי לראות אותו יותר מקרוב או לאמת חשדותיי.
המשכתי לחשוב עוד אודות זהותו של האדם המסתורי כשנכנסתי הביתה.
עם טריקת הדלת מאחורי החל מכשיר הטלפון שלי לצלצל.
זו היא.
“תגיד רון, ביקרת פעם בניו יורק?”.
חיוך קטן עלה על שפתיי.
תגובות (2)
…או נאכל ארוחת ערב.- חסר " לסוף דיבור.
#דבר קטן- נקודה או פסיק יהיו בתוך המירכאות. לדוגמה:
“זה נס משמיים” סיכם אבי. “אין הסבר אחר לכך”.
צריך להיות: "זה נס משמיים [,/.]" סיכם אבי. "אין הסבר אחר לכך[.]"
היו עוד כמה מקומות שהייתי מכניסה פסיק באמצע משפט כדי לפצל אותו, לתת לו יותר "נוכחות" אבל זה יותר עניין של טעם לדעתי.
זה לא הדבר הכי קריטי בעולם ואני מתנצלת אם זה יצא לי קצת מתנשא, פשוט מרגע ששמתי לב לזה לא הצלחתי להתעלם מזה וזה הציק לי אז הייתי חייבת לציין את זה.
–
הוו… תמרה נשמעת כמו ישות מופלאה. עצוב לי על כך שהיא הולכת למות, אך זה גם יוצא טוב (נשמע נורא, אני יודעת), כי גם הוא הולך למות
ויש משהו מנחם בשני אוהבים שחולקים אותו גורל. גם בפרק הקודם כשהוא הזכיר את העניין האהבה אמרתי לעצמי מה הטעם להתאהב במישהו אם גם ככה הוא (רון) עומד למות. זה סתם להשאיר עוד מישהו עצוב.
זו שאלה ממש טובה מה הייתי עושה אם היתה לי רק שנה אחת בוודאות לחיות. האמת שאין לי מושג. אני רוצה להגיד "טיול בעולם" אבל צריך כסף בשביל זה, ו-טוב, אין לי מספיק.
התיאורים שלך ממש מעולים ומכניסים לאווירה.
שוב, עלילה מעולה והאינטראקציה של הדמויות עוד יותר. יש לי הרגשה שזה מתקרב לכיוון נהדר.
נהניתי מאוד לקרוא.
ספיר היקרה, לקחתי את הביקורת שלך לתשומת ליבי. את לא מתנשאת כלל וכלל ואני תמיד שמח ללמוד מביקורת.
אני כל כך שמח שאהבת את הסיפור ושהוא גורם לך לחשוב.
מבחינתי גם אם אדם אחד ויחיד נהנה מהכתיבה שלי זה מספק.
אני מבטיח לך שזה מתקדם לכיוון מעניין :)
בקרוב אעלה את החלק השלישי, תמשיכי לקרוא!