הצעתו של סַמָּאֵל- פרק 1

“תשמע בחור המצב לא טוב”.
אני לעולם לא אשכח את המשפט הזה. היה זה בוקרו של יום קיץ יפיפיה וחם.
הציפורים צייצו מחוץ לחלון החדר ורעש של מכסחת דשא נשמע מהמדשאה שמחוץ לבניין.
אל מולי ישב אדם מבוגר בחלוק רופאים, שמו היה פרופסור דוד.
במספר השבועות הקודמים חשתי ברע בלילות והתעוררתי עם זיעה קרה שהרטיבה לגמרי את בגדי.
בפעם המי יודע כמה הבטתי בסל הכביסה שכבר התמלא בבגדים מלוכלכים וזעק לעזרתי.
כמו כל אדם מן השורה פניתי למרפאה השכונתית והסברתי את מצבי.
הדוקטור גודקביץ היתה רופאת המשפחה שלי מאז שאני זוכר את עצמי. נכנסתי אל תוך המשרד הקטן בקופת החולים שם היא ישבה כמו תמיד בעשרים ומשהו השנים האחרונות.
בזמן שתיקתקה על מקשי המקלדת אני הבטתי מסביב בחדר שתמיד נראה לי כל כך רחב כשהייתי ילד ועכשיו כבר לא נראה כל כך גדול.
“ספר לי מה אתה מרגיש” היא אמרה במבטא רוסי קל.
“בשבועות האחרונים אני מוצא את עצמי מתעורר בשעות הקטנות של הלילה נוטף מזיעה וקצת מסוחרר”. ניסיתי לתאר את שהרגשתי בצורה הטובה ביותר למרות שלא באמת יכולתי לשים את האצבע על ההרגשה המדויקת, לא הרגשתי כאב אלא מן היחלשות קלה של הגוף.
“איך אתה מרגיש עכשיו?” היא שאלה.
“אני מרגיש בסדר גמור, זה תמיד קורה לי רק בלילה” השבתי.
לאחר ששוחחנו מספר דקות היא מדדה את הדופק שלי וגם את לחץ הדם שנראו תקינים לגמרי.
לבסוף הדפיסה הפנייה רפואית לבית החולים שם אוכל לבצע עוד מספר בדיקות.
“אל דאגה” היא הוסיפה כשעמדתי לצאת מהחדר, “אלו רק מספר בדיקות בכדי לוודא שהכל בסדר”.
באותו הבוקר חזרתי לעבודה, בכניסה לבניין המשרדים מעדתי על אחת המדרגות והארנק שלי נפל על רצפת השיש ונפתח לפני.
הבטתי בכרטיס האישי שלי שנח בקדמת הארנק שם נכתב באותיות גדולות רון שולץ – עיתונאי.
תמונתי התנוססה לצד השם, משקפיים גדולות נחו על פרצופי מעל חיוך קטן ונבוך.
חשבתי על כך שבדירה שלי אין מראה, אפילו לא בשירותים כך שאיני רואה את עצמי לעתים קרובות.
“אתה בסדר?” בחורה צעירה שאותה זיהיתי ממשרד עורכי הדין בבניין פנתה אלי.
“ראיתי שמעדת ורק רציתי לבדוק שאתה בסדר” היא חייכה אלי. פניה היו יפות, לגופה לבשה חצאית משרד שחורה וצמודה שהבליטה את מבנה גופה הדקיק אך חטוב, היא עמדה בגאון על זוג עקבים גבוהות ולבנות.
“אני בסדר תודה” השבתי והיא המשיכה אל לובי המעליות.
עליתי במדרגות אל הקומה השנייה שם ישב משרד העיתון המקומי.
המשרד היה בסך הכל חלל אחד גדול ובו עמד דלפק קבלה ומספר שולחנות שעליהם היו מונחים מחשבי פנטיום ישנים. מכיוון שהיה זה רק מקומון איזורי התקציב לא היה גדול, אך מעולם לא התלוננתי, המשכורת היתה לא רעה והעבודה דיי קלה.
מידי פעם בפעם היה עלי לצאת לשטח ולסקר אירועים עירוניים כמו פתיחת אולם הספורט החדש בעיר או טקסים של יום העצמאות.
הבוקר המשרד היה ריק מלבד יואל, פקיד הקבלה המבוגר שאני כמעט בטוח שעבד בהתנדבות.
“בוקר נפלא לך” הוא ברך אותי כשנכנסתי וטבל ביסקוויט אל תוך כוס התה שלו.
כשהתיישבתי לשולחן העבודה הרגשתי את הפתק שנתנה לי הרופאה בכיס מכנסי, שלפתי אותו החוצה והבטתי בו. היה עלי לחייג למספר בבית החולים ולקבוע תור.
גברת בעלת קול גברי ענתה לטלפון, קולה נשמע כשל אחת המעשנת סיגריות בזו אחר זו.
היא אמרה שהתמזל מזלי ושאם ארצה אוכל להגיע כבר למחרת בבוקר. הודיתי לה ואישרתי את מועד הבדיקה.
חשבתי על כך שעלי לנסוע לרחבת העירייה מחר לסקר איזה נאום של ראש העיר ושהזמנים יסתדרו בדיוק עם הבדיקה, שמחתי על כך.
באותו הלילה חלמתי חלום מוזר ובו הבחורה שפגשתי ממשרד עורכי הדין נכנסה למשרד העיתון ונשכבה על שולחן העבודה שלי בתנוחה מפתה והחלה עושה תנועות מגונות. רק שבמקום הראש הרגיל שלה היה עכשיו מונח ראשה של הדוקטור גודקביץ המבוגרת שלא הפסיקה להגיד לי לנשום עמוק ולהשתעל.
בצידו השני של החדר עמד בחור חיוור ורזה בחליפת עסקים שלא הכרתי והביט עלינו מהצד כשידיו משולבות.
התעוררתי שוב בסביבות השעה ארבע כשכל בגדיי נוטפים זיעה, סחרחורת כבדה אחזה בראשי ובקושי הצלחתי להתרומם מן המיטה בכדי לפשוט את חולצתי.
כשפתחתי את הארון הבגדים נוכחתי לדעת שלא נותרו לי עוד חולצות נקיות מלבד כמה מכופתרות של העבודה. צנחתי חזרה על המזרן ללא חולצה ופניתי אל השידה הקטנה שלצד המיטה.
מתוך המגירה שלפתי שקית קטנה עם מעט גראס, גלגלתי את העשב הירוק אל תוך נייר סיגריות לבן, חתכתי פיסת קרטון קטנה ממגזין מכוניות שאף פעם לא קראתי והכנתי פילטר מאולתר.
מצית זיפו מוזהבת נחה על השידה ועליה היו חרוטות האותיות באנגלית R.S קיבלתי אותה במתנה מאחותי באחד מימי ההולדת.
הצתתי את הסיגריה המגולגלת ולקחתי כמה שאיפות, ההרגשה המוזרה הזאת החלה להישכח וגם הסחרחורת כבר לא הייתה נוראית כל כך. נזכרתי לפתע בחלום החצי אירוטי חצי מוזר שהיה לי.
עיניי החלו להיעצם באיטיות ואת שאר הלילה ביליתי בשינה עמוקה ונטולת חלומות.
השעון המעורר צלצל בשעה שבע בדיוק, קמתי כהרגלי היישר אל תוך המקלחת החמה שם שוב נזכרתי בחלום ובגופה של המזכירה, ניסיתי להשכיח מראשי את פרצופה של רופאת המשפחה המבוגרת ואוננתי עד פורקן.
הכנתי כוס תה חמה וקליתי פיסת לחם בטוסטר שאותה אכלתי אותה עם ריבוע חמאה ומעט סוכר.
האוויר בחוץ קריר יחסית לבוקרו של קיץ.
חניתי את הפיג’ו 308 הישנה שלי ברחבת החנייה של בית החולים ונכנסתי אל אולם הכניסה.
מאז ומתמיד לא הייתי מעריץ גדול של בתי חולים, ריח חומרי החיטוי והאוויר הדחוס הצליח לספק לי קוצר נשימה קל.
לאחר שהצגתי את טופסי ההפנייה בפני הפקידה הצעירה הוריתי לשבת ולחכות עד תחילת הבדיקה הראשונה.
את השעות הבאות ביליתי תחת מכשירים שאת שמותיהם ותפקידם איני יודע.
לייזרים וקרניים למיניהם סרקו את גופי לאורכו ולרוחבו. חדרי הבדיקות מולאו במכשירים למיניהם שנראו כאילו נלקחו מסרט מדע בדיוני כלשהוא.
לעיתים נאלצתי לשכב תחת המכונה ולעתים לעמוד או לשבת על כיסא מיועד. ובכל פעם היו מודים לי הטכנאים על שיתוף הפעולה ומבקשים שאמתין בסבלנות במסדרון.
בעודי יושב בסבלנות חלפה על פני אישה מבוגרת בחלוק בית חולים כשהיא גוררת אחריה שקית נוזלים שקופה שכזאת. צינורות רבים ומשונים יצאו מידיה ומגופה וחוברו למכשירים אלקטרוניים שהיו תלויים על עמוד המתכת שנגרר על גלגלי פלסטיק.
בראשי חשתי רחמים כלפיה, אמנם לא ידעתי את מצבה אך פניה נראו כואבים ועייפים מאוד.
כשעברה לידי שלחתי אליה את החיוך החם ביותר שיכולתי להפיק מפני באותו רגע, היא המשיכה ופנתה בסוף המסדרון ללא כל תגובה.
לבסוף פנה אלי רופא צעיר ויפה תואר והסביר שהם עשו את כל הבדיקות ההכרחיות ושאוכל לעזוב, שמישהו יתקשר לתאם איתי פגישה במקרה הצורך.
חשבתי על הפעם ההיא אחרי הצבא כשאימי הציעה שאלך ללמוד רפואה, הבטתי על דמותו המתרחקת של הדוקטור ותהיתי לעצמי איך היו נראים חיי אילו הקשבתי לה.
הבטתי בשעון ובדיוק כמו שתכננתי נאומו של ראש העיר היה אמור להתקיים כחצי שעה מאוחר יותר. הנעתי את הפיג’ו הישנה ועשיתי את דרכי אל רחבת העירייה.
מלבד כמה עובדים ועיתונאי אחד או שניים אף אחד לא הגיע לנאום של ראש העיר שרק זה עתה נבחר. הוא החל מדבר על מדיניות הגנים הציבוריים ונקיונם, על רפורמות חדשות שהוא מתכוון להוציא לפועל לנוחיותם ורווחתם של התושבים.
לאחר כרבע ושעה ובה דיבר ללא הירף כבר היו לי מספיק רישומים לטור שהיה עלי לכתוב.
הבטתי מסביבי וראיתי את עובדי העירייה מביטים בבוס שלהם בפנים משועממות.
עיתונאי גמלוני מאיזשהו עיתון אחר החל להירדם בשלווה על כיסא הפלסטיק הלבן שעליו ישב.
“הכל הלך בסדר עם ראש העיר?” בועז מנהל העיתון קיבל את פני בחזרה במשרד.
“בסדר גמור, הצליח לשעמם את כולנו כהוגן” צחקקתי לעצמי. לרגע לא חשבתי לעצמי לספר לו על הביקור בבית החולים, לא ייחסתי לזה חשיבות יתרה.
את שאר יום העבודה ביליתי בנסיון לנסח את הכתבה בכדי שלא תשעמם את קוראיה למוות.
אם אצליח לתפוס את סקרנותו של מוכר הדגים לפני שהוא משתמש בעיתון לעטוף את מרכולתו הצלחתי בעבודתי חשבתי לעצמי.
הטלפון הנייד שלי צלצל כבר באותו הערב, על הצג נראה מספר שאותו לא זיהיתי.
“שלום?” עניתי מעט בחשש.
“ערב טוב אני מדברת מבית החולים בנוגע לבדיקות שעשית הבוקר” אירועי הבוקר שבו לזכרוני אחרי שכמעט פרחו להם.
“רציתי לקבוע לך פגישה עם פרופסור דוד” קולה נשמע קר וחסר רגש.
“האם הכל בסדר? יש סיבה לדאגה?” ניסיתי לדלות מעט יותר פרטים.
“אין ביכולתנו לדון בנושאים רפואיים או בתוצאות בדיקה בטלפון” קולה המשיך להיות קר כשל רובוט או מענה אוטומטי. היא הודיעה שעלי להגיע מחר בצהריים, ניתקתי את הטלפון מבלי לומר שלום.
עד אותו הרגע לא עלתה בראשי המחשבה שמה ישנה סיבה לדאגה. עכשיו כבר החרדה החלה מטפסת במעלה גבי, מכווצת בדרכה את כל השרירים עד הצוואר.
נשכבתי על המיטה ולקחתי כמה שאיפות ממה שנותר מסיגריית הגראס שהכנתי אתמול.
בראשי עלתה תמונתה של אותה אישה מבוגרת וכבויה במסדרון בית החולים.
רציתי להרים את הטלפון ולספר למישהו אך בעצם עוד לא ידעתי דבר ומעט חששתי להדאיג את הקרובים אלי. החלטתי לחכות עד אחרי שאדבר עם הפרופסור ביום המחרת.
כשהייתי בתיכון התאהבתי בבחורה הכי יפה בכיתה, קראו לה טל ובעיניי המתבגרות היא הייתה מושלמת.
ביליתי ימים שלמים בתכנונים כיצד להציע לה לבלות איתי, עמדתי שעות אל מול המראה ותרגלתי בדיוק איך אגש אליה ואפתח בשיחה קלילה שבסופה אבקש ממנה בנימוס לצאת איתי.
כיתת התיכון שלי בורכה בשלל בחורות יפות ומושכות, על מרביתן חשבתי בעודי מאונן במקלחת ככל נער מתבגר, אך לא על טל.
להקת פרפרים שלמה בילתה בתוכי בכל אותו הלילה שלפני, מיותר לציין שכמעט ולא הצלחתי לישון.
כשהגיע היום המיוחד לבשתי את החולצה השחורה של ט’לוניוס מונק שהכי אהבתי ואת מכנסי הג’ינס שהיו הכי פחות קרועים.
בסוף יום הלימודים אחרי שהתחרטטתי וחזרתי בעצמי מספר פעמים צעדתי לעברה בביטחון מזוייף ובסירבול וגימגום רב הצלחתי להניע שיחה שבסופה היא אמרה שאני חמוד אבל שהיא לא מעוניינת.
הסיבה שבגינה אני מספר את זה היא שבאותו הלילה שלפני בית החולים חשתי תחושה דומה לפרפרים ההם רק שבמקומם היו אלה להקת עטלפים מבשרי רעות.
בדומה ללילה ההוא גם את הלילה הזה לא ביליתי בשינה. באחת מן הפעמים שבהם נרדמתי חזרתי שוב אל במשרד בעבודה, הבחור הרזה החיוור עמד שם שוב בידיים משולבות מחוסר הבעה.
רציתי לפתוח את הפה ולשאול לזהותו אך לא יכולתי.
את מקלחת הבוקר החמה עשיתי במהירות ואפילו לא היה לי חשק לאונן.
שלחתי הודעה קצרה לבועז הבוס בה כתבתי שאיני מרגיש טוב ושאקח את היום הזה לנוח בבית, לאחר מספר דקות הוא שלח הודעה קצרה בחזרה ובה איחל לי רפואה שלמה.
התור נקבע לשתים עשרה בצהריים בדיוק והזמן כהרגלו לא יכל לעבור יותר באיטיות.
ישבתי את מול הטלוויזיה הישנה שקיבלתי מהורי כשעברתי לכאן וצפיתי בתוכניות בוקר שרק אנשים בגיל הפנסיה שנמצאים בבית כל היום יכולים לראות.
באולפן ישבה מנחה שהייתה איזו פליטת ריאליטי המנסה לנצל את חמש עשרה דקות התהילה שלצידה קואוצ’ר שניסה להסביר כיצד להצליח ולהיות מאושרים.
בהיתי במסך אך לא שמעתי מילה, כל אותו הזמן ניסיתי להעלות תרחישים בראשי לאשר יקרה שם בחדר של פרופסור דוד.
אם הוא פרופסור כנראה שזה משהו רציני אמר קול אחד בראשי, אחרת מדוע שלא ישתמשו הם באיזה דוקטור פשוט לדבר איתי. אולי זה התפקיד שלו אמר קול אחר, זה לא אומר שאתה הולך למות תירגע, השיב הקול האחר ויותר אופטימי.
בית החולים היה נמצא במרחב של כחצי שעה נסיעה מהדירה שלי, ארבעים וחמש דקות לפני כבר ישבתי עם הפיג’ו שלי ברחבת החנייה וכססתי ציפורניים.
ההליכה לחדרו של הפרופסור הרגישה כמו צעדתם האחרונה של הנידונים למוות. כל רעשי הסביבה שקטו בעודי צועד במסדרון, קולה של המזכירה נשמע מעומעמם ושפתיה נעו באי סינכרון כמו קלטת מקולקלת של סרט וידאו.
שוב ישבתי על כיסא במסדרון כשאדם מבוגר בחלוק רופאים לחץ את ידי בחיוך וביקש שאכנס אל החדר. כמו דוקטור גודקביץ החל מתקתק גם הוא על מקשי המקלדת בקולי קולות בעודי יושב שם בשקט.
הציפורים צייצו מחוץ לחלון החדר ורעש של מכסחת דשא נשמע מהמדשאה שמחוץ לבניין.
“תשמע בחור המצב לא טוב”. הוא פתח ואמר.
ובמספר הדקות הבאות החל פולט במילים רפואיות מסובכות שלא הכרתי, מתוכם בלטו מילים כמו שלב מתקדם מידי, גידולים רבים מידי, כימותרפיה והקרנות. דברים שלפני כן שמעתי רק בטלוויזיה ובסרטים. הרגשתי כמו אדם שצופה על עצמו מבחוץ, מצד אחד מקשיב ומודע לכל אשר נאמר לו ומצד שני מרגיש כאילו הדברים לא נוגעים אליו.
ישבתי שם בפנים חתומות, אילו הייתי אדם שבוכה כבר לוודאי הייתי מתפרק שם לגמרי.
כוס מים הוצעה לי שאותה גמעתי בשקיקה ולאחריה ביקשתי אחת נוספת.
כשמודעותי שבה אלי במעט שאלתי מה עלי לעשות במקרה כזה. הפרופסור שניסה להיות נחמד ככל האפשר בהתחשב במקרה, הסביר שעליהם לתקוף את הבעיה באגרסיביות.
אגרסיביות משמעותה שהגוף שלי הולך לקבל מספר לא מעט של חומרים כימיים והקרנות רדיואקטיביות. כאלה שיביאו אותו למצב מוחלש ביותר, מוחלש מספיק שאולי התאים הסרטניים יוותרו הם בעצמם.
הקרב הוא על מי יוותר קודם.
הפרופסור ביקש שוב להדגיש שמדובר כאן במצב מתקדם.
“אתה אדם צעיר בעשור השלישי לחייך, זה מקרה חריג אך מחובתי לומר לך את האמת. אנו הצוות הרפואי נעשה ככל שביכולתנו לעזור לך, אך עליך להיות מוכן גם לאפשרות השנייה”.
“שהיא?” שאלתי.
“שאתה הולך למות מר שולץ. אני מצטער לומר זאת בבוטות שכזו אך במקרים כאלה חובה עלי לוודא שאתה מבין את המצב בדיוק כמות שהוא”.
“למות” שפתי חזרו על דבריו כמנסות להכניס את משמעות המילה לראשי.
“מתי?” מצאתי את עצמי שואל לפתע.
“אני יכול רק לשער שבחצי השנה הקרובה, מובן לך שלא אוכל לתת מועד מדויק” הוא השיב.
לאחר מכן הוא פנה לדבר על הצעדים המעשיים יותר שילקחו והחל לקבוע לי מועדי טיפולים שהורכבו בעיקר מכימותרפיה והקרנות. הטיפול הראשון יחל כבר ביום המחרת.
אם חשבתי שההליכה אל תוך בית החולים היתה סוריאליסטית היציאה ממנו הרגישה לחלוטין מנותקת מן המציאות.
ישבתי בפיג’ו הישנה והרמתי את מכשיר הטלפון, האדם הראשון שעלה בראשי לצלצל אליו היה אחותי, באותה התקופה היא הייתה האדם הכי קרוב אלי וגם זו שתדע לספר להוריי בצורה הכי טובה.
איני זוכר אפילו מה נאמר בשיחה, אחותי ענתה במהירות, עברו מספר שניות עד שהתחלתי לדבר.
היא התפרצה בבכי חרישי, יכולתי לשמוע את משיכות אפה בכל פעם שהחלה לדבר.
כשחזרתי לדירה היא כבר חיכתה במגרש החנייה.
את המשפחה שבה גדלתי תמיד אהבתי לדמיין כאילן רחב. אילן שממנו בוקעים המון ענפים ועלים.
וכל עלה או ענף ממלאים את תפקידים וקשורים ישירות ללב העץ הגזע.
באותו ערב כבר התכנסו כולם בדירה.
אחותי שהגיעה ראשונה ואחריה גם הוריי, כמה דודים מודאגים וילדיהם גם הם הגיעו במהרה.
“אתה אל תדאג, אני הולך לדבר עם ראש המחלקה האונקולוגית באיכילוב. הוא ואני היינו ככה בצבא.” אמר דוד שלי ברקע בעוד הוא משלב את אצבעותיו כמנסה לסמן קשר חזק.
“אתה לא הראשון שעובר את זה” הוסיפה אחותי.
“אינכם מבינים” ניסיתי להסביר. “הפרופסור הסביר שמלכתחילה אין כאן הרבה סיכוי, אני מעריך את כל הדאגה שלכם באמת. אבל עלינו להיות מודעים גם למציאות”.
דמעות קטנות החלו זולגות מעיניה של אימי.
לא זה דרך הטבע שהורה יקבור את ילדו, יכולתי לראות את מחשבותיה של אימי מרחפות בחדר.
דלת הדירה נפתחה וממנה נכנס עוד בן דוד כשבידיו שקיות מלאות בדברי מאכל ושתייה, לרגע חשבתי על מסיבתו הלא צפויה של בילבו ההוביט, עם הגמדים וגם גנדלף הקוסם. המחשבה העלתה חיוך קטן על שפתיי. הערב המשיך ועוד אנשים הוסיפו ללכת ולבוא.
הרגשתי קצת כאילו אני משתתף בשבעה של עצמי.
הטלוויזיה דלקה וברקע נראה משחק כדורגל כלשהו, כמה מבני דודיי היו מרוכזים בו מאוד.
במטבח עמדו נשות המשפחה סביב אימי, מנחמות האחת את השנייה.
נוכחותם נעמה לי וגרמה לי אילו רק במעט להרגיש טוב יותר לגבי כל הסיפור הזה.
בועז הבוס שלי גם הגיע אחרי שאחותי הואילה בטובה להודיע לו. הוא לא השתהה יותר מידי ורק אמר שעלי להתרכז בטיפולים ושהשולחן בעבודה יחכה לי שם.
הערכתי אותו מאוד באותו הרגע.
השעה נהייתה מאוחרת אך מרבית האנשים נותרו במקומם. מדהים כמה אנשים דירת חדר קטנה יכולה להכיל.
עיניי החלו להיעצם על הספה בסלון, הותשתי מאירועי היום. יכולתי לשמוע את דודה שלי נוזפת בדוד אחר על כך שהחל לעשן מחוץ לחלון החדר. את תשובתו לא הצלחתי לשמוע ושקעתי בשינה.
והנה בחלומי שוב אני במשרד ישוב לשולחן העבודה שלי.
ואותו בחור רזה וחיוור גם הוא שם בפעם השלישית, רק שבמקרה זה לא מחכה לי שום גלידה.
הפעם הוא נעמד כבר ממש אל מולי בקדמת השולחן, משלב את ידיו ומביט בעיניי.
והנה שוב התאמצתי בכל כוחי לפצות את הפה ולשאול לפשר הימצאותו שם, אך לשווא.
הרגשתי כמו מר אנדרסון ופיו החסום כשנחקר במשרד חסר החלונות בידי הסוכן סמית’.
פקחתי את עיני מעט אחרי עלות השחר.
ידעתי שהיום יתחיל סבב הטיפולים שיביא איתו תלאות ומכאובים קשים מנשוא.
מרבית חברי המשפחה שפקדו את דירתי בערב הקודם כבר עזבו בליל אמש. אחותי הייתה בעיצומה של שינה עמוקה על ספה אחרת כשראשה מונח לחיקה של אימי הישנה גם היא.
גם שאתה אדם בוגר עודך נשאר הילד הקטן של הוריך, חשבתי בהביטי על השניים הישנות.
אבי עמד עירני והביט אל מול מחוץ לחלון, בידו אחז בכוס זכוכית מלאה בקפה.
“כשהגלים מתחזקים החזקים מתגלים” הוא אמר לפתע, לאבי יש חיבה יתרה למשפטי מוטיבציה צבאיים. “גם אם הפרופסור הזה אמר לך שאתה הולך למות, אתה יודע לכמה אנשים אמרו את זה? אני אפילו קראתי באינטרנט”. אבי תמיד החזיק את מכשיר הטלפון הרחק מעיניו בעוד משקפיו מונחות מעט קדימה על אפו בעוד הוא חוקר את פיסת הטכנולוגיה המופלאה הזו שנקראת טלפון חכם. “אתה תלך, תעשה את כל הטיפולים ובעזרתו של הבורא הכל יסתדר בסוף”.
בנוסף למשפטי מוטיבציה צבאיים ומכשירי סלולר אבי אהב מאוד את אלוהים והאמין בו.
אני עצמי לא כל כך בטוח בקיומו.
הפיג’ו הישנה נותרה במגרש החנייה, הוריי נסעו לביתם ואחותי הסיעה אותי ברכבה אל בית החולים. לאחר ויכוח קצר ובו ניסתה להתעקש להיכנס איתי הצלחתי לשכנע אותה לנסוע הביתה לבעלה. “אם ממש תרצי תוכלי לאסוף אותי כשאסיים” חייכתי אליה.
הטיפול הראשון שאיתו התחלתי היה כימותרפיה, שבלשון העם זה אומר שעלי היה לשבת בחדר כשאחות נחמדה מחברת צינור לוריד שירעיל את גופי.
ובאמת כך הרגשתי.
אדם אשר מעולם לא עבר את התהליך הזה לא יוכל להבין זאת.
בעודי יושב שם בחדר בנוכחותם של עוד מספר מטופלים העוברים תהליך דומה יכולתי להרגיש כיצד הרעל מחלחל אל גופי באיטיות ומכלה אותי אט אט מפנים.
הבטתי סביבי וראיתי אנשים בשלבים שונים של הטיפול. חלקם נראו רעננים ובריאים וחלקם נראו קירחים ושדופים.
אדם מבוגר אחד שישב לידי אמר מיד שהוא יכול לזהות שזוהי הפעם הראשונה שלי, משהו בפנים שלא יודעות מה מצפה להם.
לא התחשק לי לדבר עם אף אחד, מכיסי שלפתי את העותק של יער נורווגי של מורקמי שהבאתי מהבית והתחלתי לקרוא.
בסוף הטיפול הראשון הרגשתי דיי בסדר, אחותי המתינה מחוץ לשער הכניסה ומשם נסענו הביתה.
את החודשים הבאים אוכל רק לתאר כגיהנום ההולך ונגלה בפניך באיטיות. בתחילת הטיפוליים הרגשתי טוב באופן יחסי עד שלילה אחד התעוררתי עם תחושת בחילה עזה שאחריה הקאתי את נשמתי אל תוך האסלה בחדר השירותים.
מאותו הרגע הגוף שלי הלך ונחלש, אחרי כל הקאה הרגשתי איך כח החיים שלי הולך ופוחת.
כשעברו מספר טיפולים החלה אחותי לנסות ולשכנע אותי לגלח את הראש לפני הבלתי נמנע.
התנגדתי.
מאז ומעולם לא ראיתי את עצמי כגבר הנחשב נאה בצורה כלשהיא, אך את השיער שלי אהבתי במיוחד. ואם עלי לאבד אותו אעדיף שזה יקרה בהדרגה.
לפחות כך חשבתי בתחילה, עד שבוקר אחד העברתי את ידי בשיער וכשהנחתי אותה לפני נגלתה בכף ידי קווצת שיער גדולה למדי.
בבוקר המחרת כבר גילחתי את ראשי לגמרי בעזרת מכונת גילוח שהביא לי אבי.
ככל שחלפו הימים נעשיתי יותר ויותר חלש, גופנית ונפשית.
פעולות פשוטות שבעבר יכולתי לעשות נעשו קשות במיוחד בעבורי, כמו הפעלת מכונת הכביסה או נקיון הדירה.
בכל לילה הייתי חולם את אותו החלום שוב ושוב, הבחור הרזה והחיוור עמד שם מבלי לומר מילה.
מספר חודשים מתחילת הטיפול הראשון והפרופסור החליט שעלי לעבור לבית החולים, הוא הסביר שלא אוכל לשהות יותר בבית בהתחשב במצבי. הטיפולים הראו את אותותיהם כמו רכבת הרים העולה ויורדת. לעיתים היה זה נראה שחל שיפור במצב ולעתים ההפך הגמור.
משפחתי התרסקה לרסיסים.
כבר בלילה הראשון שהיה עלי ללון בבית החולים ידעתי שאני הולך למות.
האמרה רגל וחצי בקבר כנראה הומצאה על ידי חולה סרטן סופני.
קשה להסביר זאת במילים אך בראשי כבר התקבעה הידיעה שאני הולך למות, שזהו רק עניין של כמה ימים ואני כבר לא אהיה כאן.
הגוף כבר הפסיד את הקרב כבר מזמן, אך הנפש הצליחה למשוך עוד קצת קדימה.
אך עכשיו כשהנפש כבר השלימה עם הקץ לא נותר אלא להמשיך הלאה.
ערב “המוות שלי” התרחש ביום חמישי אחד, ההורים הגיעו לביקור באותו בוקר וישבו עמי מספר שעות. אבי התרוצץ הלוך ושוב בין מכונת הקפה לחדר ואימי קראה עיתון ושוחחה איתי עד שהתעייפתי.
אחרי שעזבו אחותי הגיעה כשסיימה את יום עבודתה, היא קראה לי שירה מספריו של פאבלו נרודה שכל כך אהבתי.

רכון בערבים אני משליך את רשתותי העצובות
אל אוקיאנוס עיניך.
שם עולה ובוערת בגבוהה שבמדורות
בדידותי המטלטלת זרועותיה כטובעת.
אני נותן סימנים אדומים בעיניך הנעדרות
המתנחשלות כים לחוף מגדלור.
רק אפילה את אוצרת אישה מרוחקת שלי
עיתים עולה ממבטך גדה של בעתה.

מילותיו של המשורר נשמעו מפי אחותי ומילאו את נפשי. חשבתי על כך שמעולם לא זכיתי ולא אזכה לאהבה אמיתית במישור הזה, אולי באחד שאחריו.
בכל פעם שהייתה נעמדת לעזוב הייתה אחותי מביטה בי בחיוך המסווה דמעות, וכך גם עשתה באותו הערב.
בית החולים נעשה שקט בחלוף שעת המבקרים, האחיות עברו בין החדרים כהרגלם ואיחלו ברכות לילה טוב ורגוע למטופלים.
תחושת רוגע החלה ממלאת אותי לפתע.
הבטתי מסביבי, כאומר שלום לשאריות העולם הזה שעודי מצליח לראות.
כפי שאמר המצביא האינדיאני טקומסה, “שיר את שיר המוות שלך כגיבור החוזר הביתה”.
וכן כך הרגשתי, כאדם השב לביתו אחרי מסע ארוך ומפרך.
מגילת חיי נפרסה אל מול עיני וזכיתי לראות שוב כמה מהתחנות שעברתי בדרך.
עיני החלו להיעצם ומיד נפחתי את נשימתי.

“קום”.
שמעתי קול זר אומר לפתע.
פקחתי את עיני באיטיות והנה לפני נגלה שוב חדר בית החולים, רעש המכשירים עדיין צפצף באזניי.
עיני הביטו סביב, הכל נראה כפי שהיה קודם לכן. הפרחים שקיבלתי ממשפחתי עמדו בתוך ואזת זכוכית לצד המיטה, איחולי החלמה היו תלויים מסביב על הקירות.
מה לעזאזל קורה פה חשבתי לעצמי, אני מת?.
“עוד לא” נשמע הקול הזר בשנית.
לפתע בפינת החדר הבחנתי בדמותו של הבחור החיוור הרזה, אותו אחד שפקד את חלומותי.
שוב רציתי לדבר אך לא יכולתי, הפעם לא מפני שפי היה חתום, היה זה גופי החלש שרוצה למות.
הבחור בחליפת העסקים התקדם מספר צעדים מפינת החדר על יד המיטה והניח את ידו הלבנה כסיד על רגליי.
כוח חיים בלתי מוסבר החל ממלא אותי, אפפה אותי תחושה שלא הרגשתי מזה חודשים מספר.
נשמתי נשימה ארוכה שמילאה את ריאותיי באוויר.
“מי אתה?” הייתה השאלה שניסתי לשאול כל הזמן.
“אני נודע בשמותיי הרבים בפיהם של אחיך בני התמותה”.
“שמותיך הרבים?” גופי הרגיש חזק להפליא אך ליבי עודו הרגיש כמת.
“המוריגן יש שיקראו לי, או מות, אוזיריס, אינזאמי, יאן לאו, תנטוס, האדס. אך היני אותה הישות בסופו של דבר”. הבעת פניו נותרה חתומה, היה נראה הוא כיצור הלובש חליפת אדם ואינו יודע כיצד להשתמש בה כראוי.
“עמך מכנה אותי סַמָּאֵל, ולכן זהו השם שבו נשתמש, כל אחד ומנהגו שלו”.
“סַמָּאֵל” חזרתי בשפתיי על דבריו.
“בדיוק” הוא השיב.
“והגעת לכאן בכדי לקחת אותי לצד השני אני צודק?” תחושת הרוגע עוד שרתה עלי, לא הרגשתי שום פחד מהמוות הממשמש ובא.
“זהו אחד מתפקידי הרבים אכן”.
“משמע שאני מת?” חזרתי על שאלתי בקול רם הפעם.
“עוד לא, זאת כבר אמרתי לך. כפי שאתה יכול לראות אנו עדיין בחדר בית החולים. אילו היית מת כבר לבטח היינו חוצים את וילון הזמן והמרחב. אנחנו עודנו כאן מפני שברצוני להציע לך הצעה.”
“אתה רוצה להציע לי הצעה?” שאלתי בתמיהה.
החדר כולו היה אפוף באווירת מוות. שקט שרר סביבנו, כבר לא יכלתי לשמוע את צפצוף המכונות או כל רעש אחר. הבטתי בחלון דלת החדר אל המסדרון שהיה חשוך וגם משם לא הגיע כל רחש.
אוויר החדר כאילו נשאב כולו החוצה, כאילו נותרנו רק שנינו לבדנו בעולם.
עכשיו כבר הייתי דיי בטוח שלפני עומד אותו אחד הנקרא מלאך המוות, אמנם ללא הברדס והמגל כמו בסרטים ההוליוודים אך אין ספק שהיה זה הוא.
“בדיוק” הוא השיב ואז המשיך.
“בין פרקי זמן ומרחב מסויימים אני בוחר מספר נשמות ומציע להן הצעה. מותך למעשה לא נקבע ליום זה. אכן נפחת את נשמתך שניסתה בכל מאודה לצאת מהגוף אך אילולא הגעתי לכאן היו מוזעקים הצוות הרפואי אל החדר ואחרי מאמצי החייאה ממושכים היו משיבים הם את גופך ונשמתך חזרה למישור זה”.
“אתה רוצה לומר לי שלא הייתי מת הלילה?” תחושת הרוגע שהרגשתי החלה מתחלפת בחרדה.
“בדיוק. למעשה איני אוכל לומר לך את יום מותך, זהו אינו תפקידי. אך מה שאוכל לומר לך בוודאות הוא שנותר לך זמן רב. זמן של סבל ויגון, מן המחלה הזאת איני יודע אם תחלים ולבסוף תיפטר מן העולם. אך כאן אוכל להציע את הצעתי, כמו שהזכרתי קודם לכן”.
כבר לא הייתי בטוח אם אני הוזה, חולם, מת או חי. אך רציתי להבין לפשר דבריו.
“שנה אחת בזמנם של בני האנוש” הוא אמר בפניו החתומות.
“שנה אחת” חזרתי על דבריו שוב.
“בשנה זו גופך ונפשך יחזרו להיות כמות שהיו. תוכל שוב להלך בין בני האדם חופשי לעשות כרצונך”.
“ובתום השנה?” שאלתי בחשש.
“במחצית שנתך אגיע פעם אחת ובתומה אגיע פעם נוספת, אז יהיה עליך יהיה להתלוות אלי ללא התנגדות.”
“מדוע שתציע לי הצעה שכזו? איזה רווח תקבל מעסקה שכזו, ומדוע בחרת דווקא בי מבין כל האנשים במחלקה הזו בבית החולים”.
פיו של הישות השמימית התעוות בצורה שנראתה כמו חיוך, בפעם הראשונה מאז שנפגשנו בחלום הראשון יכולתי לראות הבעה על פניו.
“בני האנוש” הוא שחרר אנחה ארוכה. “היצורים היחידים מכל תושבי הבריאה המבקשים רווח במעשיהם. הינכם מציירים אותי במעשיותיכם כיצור מזעזע ומחריד כשכל תפקידי הוא ללוות אתכם אל מעבר לוילון. היני יציר הבריאה בדיוק כמותכם. בקרבי נשמה, תחושות וחיים. כיציר הבריאה בחרתי דווקא בך לשקול את הצעתי, אם תסרב לה תוכל להתעורר בחדר בית החולים, כאן מחר בבוקר ללא שום זיכרון מהתרחשות זו”.
הבטתי בפניו של מלאך המוות הלבוש בגופו של אדם.
“אם אסרב להצעתך, האם ישנו סיכוי להחלמתי בעתיד?”.
“סיכוי תמיד קיים בכל הנוגע לבני האנוש, אין זה מתפקידי לנבא את העתיד. אך אוכל להציע את אשר הצעתי.”
“ובמהלך השנה הזו, אוכל לחיות את חיי ללא כל בעיה?” לקחתי נשימה ארוכה נוספת.
“תוכל לחיות את חייך כאחד האדם, אך ישנם כמה חוקים פשוטים שעליהם יהיה עליך לשמור”.
“והם?” ידעתי שמלכודת מסתתרת כאן לוודאי.
“אסור יהיה לך לספר לאף אחד את אשר התרחש כאן. לא תוכל גם לחלוק את הסיבה להחלמתך או את מועד יום מותך בפירוש, כשיגיע אותו היום יהיה עליך להגיע למקום המיועד שם אפגוש אותך שוב”.
“וזהו?” בראשי ציפיתי לרשימת חוקים ארוכה יותר.
“מלבד חוקים אלו תוכל לחיות את חייך בדיוק כפי שהיו, תוכל לשמוח, לצחוק ולאהוב”.
השתתקתי למספר רגעים, כיצד אדם יכול להחליט החלטה שכזו. מה יקרה אם כן אצליח להחלים ולחיות חיים ארוכים, או שמא המחלה תכריע אותי לבסוף ואמות בעוד מספר חודשים כמו שצפו הרופאים. חשבתי שוב על שלא זכיתי לאהוב באמת בעולם הזה, אולי שנת חיים בריאה עדיפה על חיים של סבל וכאב. גופי החל להיחלש שוב, נשימתי נעשתה כבדה וכל אותם כאבים מוכרים החלו ממלאים את חלל גופי. ידו של המלאך סרה מרגליי ועננה אפורה של כאב ויגון שרתה עלי.
“עכשיו עליך להחליט” הוא אמר ושילב את ידיו שוב.
רציתי עוד זמן, לשקול את הדברים ולחשוב. אך אולי הזמן היה רק מקשה על החחלטה.
“אני מסכים” השתמשתי בכל כוחי בכדי להגות את המילים.
“מחר הוא היום הראשון של הסתיו, היום בו תקבל את בריאותך מחדש, ובשנה שלאחר מכן גם תפקיד את חייך. כשיגיע היום המיועד, פגוש אותי במעיין הנובע על יד חלקת היער משנות ילדותך”.
רעש המכשירים חזר אל חלל החדר, האור בחדר המסדרון נדלק ויכולתי עכשיו לשמוע את קולות האחיות שבחוץ. כבדות גדולה החלה נופלת על עיניי והם החלו להיעצם.
דמותו של סַמָּאֵל החלה מיטשטשת.
נפלתי אל תוך שינה עמוקה ונטולת חלומות.