הצלקת – הקדמה

היא פסעה בצעדים חלושים לאורך הסמטה האפלה, תחושה קודרת ונוראית אפפה סביבה, כאילו משהו נורא הולך לקרות. נשימותיה נעשו כבדות ואדים יצאו מפיה בכל נשימה. היא הניחה את הסלסלה שבידה בעדינות על המדרכה הקרה שהייתה עדיין רטובה מהגשם ששטף אותה עד לא מזמן, משתדלת לא להעיר את שני התינוקות ששכבו בפנים והתפתלו בחוסר שקט. האישה, נעמדה אל מול אחד הפחים ודחפה אותו הצידה, חושפת מתחתיו דלת מתכת עכורה ומלאת חלודה. היא הצמידה את גב אמתה אל הרווח הצר שבין שתי הדלתות החלודות, דמעה זלגה על לחייה החיוורת. היא התרחקה מעט לאחור והדלתות שמולה נפתחו, חושפות גרם מדרגות ארוך המוביל אל חשכה מוחלטת. האם לקחה בידה את הסלסלה עם התינוקות וירדה אל בין הדלתות בהיסוס, כל גופה רעד וליבה פעם בעוצמה. היא רצתה לברוח משם, לקחת איתה את התינוקות ולרוץ, אך הדלתות כבר נסגרו מאחורה ולא היה מפלט. האם ניסתה להביט בילדיה הישנים, אך החושך עצר בעדה, מנע ממנה את הדבר היחיד שיכל להרגיע אותה. היא לא יכלה לראות את התינוקות, היא לא שמעה אותם, אם הם לא היו מתהפכים היא אפילו מתפתלים ומתהפכים היא לא יכלה לדעת שהם עדיין אצלה. היא צעדה אט אט במורד גרם המדרגות הארוך והמפותל, כל צעד כאב לה. כשהתקרבה אל התחתית אור החל לפרוץ מאש הלפידים שריקדה וקפצה כשמחה לאיד. רעמים נשמעו מהסופה שחזרה אל הרחוב, והאישה שגשם תמיד היה מרגיע אותה מצאה את עצמה בסופה הכי נוראה שידעה, ביום הכי נוראי של חייה.
לבסוף, האם הגיעה אל התחתית. לפניה נפרש אולם עצום ממדים, גבהו כמחצית מגרם המדרגות שהרגע ירדה בו, וכך גם רוחבו של האולם. במרכז האולם הייתה עריסה קטנה על מאין עמוד, שנהם בעיצוב רומי עתיק. לעומת המדרגות והאולם שהיו עשויים שיש לבן, העריסה הייתה שחורה, מה ששיווה לה מראה מאיים.
"הניחי אותם בפנים!"
הפציר בה קול שהדהד ברחבי האולם. נשימתה נאנקה. האם הרימה את שני התינוקות בידיה וקרבה בחשש אל העריסה. היא אחזה בהם כמנסה לגונן עליהם ולשמור עליהם רדומים. כל גופה היה מתוח, כל חלק בה רצה לחזור לאחור, היא לא רצתה לוותר על הילדים שלה. דמעה נוספת זלגה מתוך עינה, יורדת בעדינות כאשר אחת נוספת מתלווה אליה. אט אט, לחייה של האישה מתמלאות בדמעות אין קץ. היא נפלה על ברכיה ופרצה ביבבות.
"בבקשה לא, הם קטנים כל כך, יש להם חיים שלמים לפניהם. בבקשה."
קולה נשבר. התינוקות בידה החלו לבכות יחד איתה, קולותיהם מהדהדים בתוך האולם הגדול. כל האולם נמלא ברעשים של בכי ויבבות. האישה ניסתה להרגיע את התינוקות שבידיה, אך ללא הועיל, אפילו את עצמה לא הצליחה להרגיע.
"שקט, עשי כדבריי!"
האם קמה כשהיא ממשיכה ליבב, היא קרבה צעדים ספורים אל העריסה , נשקה לתינוקותיה בעדינות על מצחם והניחה אותם בתוך העריסה. התינוקות המשיכו לכבות בקול.
"תודה על תרומתך, את מוזמנת ללכת."
אמר הקול. האישה הביטה ארוכות בילדיה עד שלבסוף פנתה לאחור ונעלמה אל גרם המדרגות אשר הוביל אותה אל האולם.