הציידת, פרק ראשון, חלק שני: הבית החדש והשער הבלתי נראה

אני עוקבת אחרי אד כשהוא מוביל אותי דרך העצים, אני עוקבת אחרי אד כשהוא מוביל אותי למנהרה באדמה, ולבסוף, אני עוקבת אחרי אד כשהוא מוביל אותי לדרך תלולה. כשהסכמתי להצעתו, לא חשבתי שהיא תכלול כל כך הרבה פעילות גופנית. אני לא רגילה לכל זה, הרי, כל מה שאני עושה אחר הצהריים הוא לצפות בטלוויזיה ולשחק במחשב… עבר זמן מאז שרצתי ככה, והקצב של אדמונד מהיר. מאוד, מהיר. אני יורדת במדרון במהירות, מנסה לרוץ כדי להתרגל לדרך ולקצב. הדרך מובילה לחלקת אדמה נטושה וחשוכה, מעט נסתרת מן היער. בשלב הזה אדמונד עוצר, ואני קורסת על האדמה היבשה בעלפון חושים.
"אני מותשת." אני מציינת, מרימה מבט חלוש אל אדמונד, שנראה מעט עסוק בחיפוש משהו. הוא התרוצץ ממקום למקום בחוסר שקט, ממלמל מספרים ומילים מסובכות. מה לעזאזל הוא עושה?
אני קמה על רגלי הרועדות ממאמץ (אני באמת לא בכושר) וצועדת לכיוונו. הוא בקושי שם לב שאני נמצאת לצידו, וצופה בכל תנועה שלו. כעבור כמה רגעים לא ברורים, אדמונד צועד אחורה ומביט בי. הוא אוחז בידי ומחייך.
"את מוכנה להיכנס?" הוא שואל ואני מביטה בו בהפתעה, בגלל שאנחנו מביטים במדרון שאותו חצינו מקודם. קיר אדמה וחצץ. טבעי לחלוטין. אני תוהה מדוע בכלל הסכמתי להתלוות אליו. הוא חושב שאנחנו עומדים להיכנס דרך הקיר. הבטתי בקיר, ואז באדמונד. כמה פעמים, כדי להמחיש.
"אד, בבקשה תגיד לי שאתה מתכוון להראות לי משהו חוץ מאדמה."
הוא חייך, והתקרב אל המדרון. באיטיות, אדמונד צעד אל תוך, אני חוזרת, אל תוך, המדרון. היד שלו שקעה אל תוך האדמה והחצץ, נעלמה לגמרי… כאילו המדרון הוא רק תעתוע… אני השתגעתי. הוא משפיע עליי. אין מצב שזה קורה. אך בכל זאת, כנגד לכל ההכחשות שלי, אדמונד הצליח לעבור חלקית את השער. עכשיו, רק פניו וידו הימנית, שאחזה בידי, נשארו בחוץ.
"עכשיו תורך." הוא אמר, בנימה מעודדת. כאילו שזה כל כך קל. כי אנשים פשוט עוברים דרך קירות עכשיו. אני בוהה באד כמו מטומטמת.
"אתה צוחק?!" שאלתי אותו. קשה לי לעכל את כל הדרך שרצתי עד עכשיו, את העובדה שניסיתי והצלחתי לפגוע בו, ואת המערבולת. אני בולעת את רוקי ונושמת עמוק. למה זה כל כך קשה לי בכל מקרה? אני מניחה ש… אולי אני פשוט לא רוצה שכל זה יהפוך לאמיתי? אני עדיין מפוחדת כמו ילדה קטנה, מעדיפה להישאר בצד הבטוח של העולם, הרחק מכל המערבולות והשערים הנסתרים והאדמונדים. אני עדיין משוכנעת, קבורה עמוק בשגרה המשעממת. אבל החלטתי לנסות, נכון? אולי הקטע המטורף הזה הוא הבית שלי? לעבור את השער הוא זו רק ההתחלה. עדיף שאני פשוט אגמור עם זה, נכון?
"אוקיי, אני עוברת." אמרתי לבסוף, עצמתי את עיניי וצעדתי פנימה. ההרגשה הייתה מוזרה. רוח חלפה על כל גופי, פורעת את תלתליי ומעבירה צמרמורת בעורי. אדמונד משחרר את ידי, ואני פוקחת את עיניי באיטיות. נשמתי נעתקת. מולי נמצא חדר ענקי מלא באנשים, מחשבים, דלתות וכלי נשק שונים. הקירות גבוהים וכהים, מדפים ארוכים משתרעים על כל קיר, שולחנות רבים וצגי מחשב משוכללים, מפות של כיתות והמון בני נוער ואנשים במדים שחורים. קבוצות לימוד חולפות על פניי, כולם משוחחים ביניהם, כמו משפחה ענקית. כולם אחידים, מאוחדים… איכשהו, אני מרגישה… מחוברת… אני לא מבינה את כל זה, אני באמת לא, אבל תחושה אדירה של שייכות, מתפשטת בחזי. אני עדיין מפחדת, דבר לא השתנה, אבל… אולי אני יכולה להמשיך לנסות. לראות איך הכל הולך. כי עכשיו, אחרי שראיתי את כל זה, אני לא יכולה לסגת.
"אז מה את חושבת?" אד שואל, למרות שלפי החיוך שמרוח על שפתיו, הוא כבר יודע.
"אני…" מלמלתי. "אני חושבת שאני אשאר קצת…"
אד צחק, וחיוכו הזוהר התרחב. אחרי שהלחץ עזב אותי, פתאום שמתי לב שאד הוא… די חמוד…
"היי אני ריילי. ברוכה הבאה לארגון הציידים הבינלאומי." השפלתי את מבטי וגיליתי נערה נמוכת קומה, שערה אדמוני חלק, ופניה זרועות נמשים. חיוכה השרה עליי בטחון וחביבות, לכן חייכתי חזרה מיידית. ארגון הציידים הבינלאומי? מישהו עומד להסביר לי מה קורה פה? בסך הכל עברתי לי לתומי דרך השער הבלתי נראה והקסום יחד עם אדמונד, וכבר אני בין הציידים? מה קורה כאן בכלל?
"אני יודעת שאת כנראה מבולבלת, אבל הכל יתבהר בהמשך. הנה כל מה שתזדקקי לו בנתיים. אני אעזור לך מתי שרק תרצי. פשוט תקראי לי. המעונות של הבנות נמצאים בקומה שלוש. פשוט תבחרי חדר." היא אמרה, העבירה לידי את הציוד והלכה. מבלי להסביר כלום. גסות רוח. אני בוחנת את הציוד שריילי נתנה לי. גופייה שחורה, ג'קט עור כהה, טייץ בצבע זית, ג'ינס שחור, טייץ שחור, ובגדי ספורט, לאימונים. וספר דק. אני בוהה בכריכה.
המדריך לצייד המתחיל
"זה ספר לימוד." אדמונד ציין, מביט בי בסקרנות גאה.
הבטתי בו. "שמתי לב." עניתי. "אז… הארגון הבינלאומי לציידים? שער בלתי נראה? מערבולת קסומה? כלי נשק וספרי לימוד?" פלטתי במהירות את כל מה שיכולתי לשאול בנשימה אחת.
אדמונד צחקק. "אני מניח שיש לי הרבה מה להסביר, טירונית."
"כן, וכדאי שתתחיל עכשיו."
"אני אלווה אותך אל החדר שלך. שם נדבר."
פנינו אל המעלית הרחוקה מאוד מהכניסה. משום מה, כולם התנגשו בי, ואף אחד לא התנגש באדמונד. זה בכוונה או משהו? אני זאת שסוחבת את הציוד. כנראה שאני פשוט 'החדשה' או משהו. וכולם יודעים את זה איכשהו. או שאולי אני פשוט חסרת טקט. אני נכנסת ולוחצת על הכפתור של קומה שלוש.
"זיכרון טוב." אדמונד ציין ואני חייכתי. טוב שמישהו שם לב. זיכרון הוא אחד מהיתרונות שלי.
המעלית נפתחת, ואני רואה מסדרון צר, בעל הרבה דלתות, ארוך כל כך שנדמה שאין לו סוף. המסדרון צבוע בגוונים יותר רכים ובהירים, קצת סקסיסטי לטעמי, להניח שנשים לא אוהבות שחור, אבל אני חייבת להודות שהתכלת הסגלגל מתאים לי מאוד. מנורות פלורוסנט בוהקות מאירות את המסדרון, בגלל שאין חלונות בכלל. אדמונד מסמן לי להתקדם שמאלה, וכך אני עושה. כל דלת מסומנת בצבע. אדום- תפוס, ירוק- פנוי. אני ממשיכה ללכת, מביטה קדימה, ושמה לב, שכמו מקודם, כשרצתי והשער רק התרחק, כך גם סופו של המסדרון, מתרחק יותר ויותר. כלומר, זאת לא רק הזיה, אלא… כישוף… או תעתוע מחוכם, כמו המעבר במדרון. אני נכנסת לחדר היחיד שפנוי. החדר די קטן וצנוע, רק מיטה, ארון ומראה. הקירות חשופים ולבנים, ומן התקרה משתלשלת נורה קטנה, ללא אהיל. נחמד. דומה לביתי.
"אז מה את חושבת?" אד שואל, ואני מתיישבת על המיטה, נושמת עמוק.
"החדר יפה מאוד, וריילי… נחמדה."
"לא לזה התכוונתי."
צחקקתי ונאנחתי. מה אני חושבת על המקום הזה? אני לא יודעת הרבה עליו עדיין. אבל כבר החלטתי להישאר. רק לקצת זמן. רק בגלל התחושה ההיא. בחיים לא הרגשתי כך. שייכות, חופשיות, אושר… הרגשתי בבית. אני לא יכולה להגדיר את זה, או להסביר את זה. אני פשוט לא יכולה לעזוב, אני חייבת להישאר. בינתיים.
"אני לא יודעת הכל, לא גיבשתי דעה." התחמקתי. "מה שמזכיר לי… אנחנו בחדר, עכשיו אתה מסביר."
"כן. צודקת. מה את רוצה לדעת?"
נשמתי עמוק, ובחרתי שאלה אחת מתוך סערת הסקרנות והפקפוק שנוצרה במוח שלי.
"היו כלי נשק, ו… למקום הזה קוראים ארגון הציידים. מה… אנחנו… צדים?"
אדמונד חייך במבוכה. "השאלה הכי קשה. דיאנה, אל תלחצי. התשובה הולכת להפחיד אותך קצת."
הנהנתי, מכינה את עצמי לגרוע ביותר. מה זה כבר יכול להיות?
"אנחנו צדים ערפדים." אדמונד אמר באגביות, מצפה לתגובה שלי.
פערתי את עיני ואת פי, קמתי ונסוגותי אחורה. "ערפדים, הא? זה… הגיוני לגמרי, הרי ערפדים קיימים ונורא קל לנצח אותם, ברור, הא?" ברברתי בזריזות, ממלמלת בלחץ.
אדמונד הנהן. "יש הרבה ללמוד, והרבה לעכל… ספר הלימוד שלך יסביר הרבה יותר טוב ממני. אני מציע לך לנסות אותו."
אדמונד קם ממקומו, ונגע בזרועי כדי למשוך את תשומת ליבי. "אני גר במעונות הבנים, בחדר מאה וחמישה עשר. תפני אליי אם יש לך שאלה. אני אבוא לבקר אותך מחר בצהריים, אחרי האימון שלך."
"האימון שלי?" יש לי אימון ואף אחד לא טרח לספר לי עד עכשיו? רגע… אימון, כלומר… עוד פעילות גופנית? אולי אני לא בדיוק שייכת לכאן.
"אל תדאגי, הם יבואו לקחת אותך בבוקר. תתעוררי מוקדם."
כן בטח, כי אני אצליח להירדם כאן, אחרי כל מה שקרה לי היום.
"אני צריך ללכת, יש לי עוד כמה מטלות לבצע." אדמונד אמר. "נעים להכיר אותך, דיאנה ברנס. אני חושב שאת תתאימי לציידים." הוא עזב את חדרי וסגר את הדלת אחריו.
לא זכור לי שציינתי את שם משפחתי. וחוץ מזה, זה היה ההסבר הגדול? הוא ענה רק על שאלה אחת. כולם כאן כל כך לא מנומסים. זורקים הבטחות ומקיימים אותם חלקית.
צנחתי על המיטה, והמזרן חרק. עצמתי את עיניי וניסיתי להירגע. (זה לקח לי בערך עשר דקות)
"לאיזו צרה הכנסת את עצמך, דיאנה ברנס?" אני לוחשת, תוהה איפה אני, למה אני כאן, ומה אני אמורה לעשות כאן. התשובה מופיעה לעניי כמעט מייד. האמת המרה והמיוחדת היא… אני בבית. בבית האמיתי שלי.