הציידת, פרק ראשון, חלק שלישי: האימון הראשון שלי (התאמצתי, בבקשה תקראו כי זה חשוב)

התעוררתי בשעה חמש וחצי בבוקר, בגלל מספר נקישות חזקות וגסות על דלת חדרי. אל תגידו לי שזה האימון. בבקשה לא. למה? פקחתי את עיניי וניסיתי להתארגן בזריזות, מה שהיה קשה מאוד כ בדרך כלל אני מאחרת לבית הספר. קמתי מהמיטה ובפרץ אנרגיה אחרון לבשתי את המדים, שללא ספק התאימו לי בדיוק. איך הם בכלל ידעו את המידה שלי? אני נועלת את נעלי הספורט שלי, הפריט הלבוש היחידי שנותר לי מביתי, ושוטפת פנים בכיור הקטן שבחדר השירותים הזעיר והמטונף. נדמה שמי שהיה כאן לפני, לא שמר על ניקיון. אני אפילו לא עומדת לבדוק את שאר החדר, או לחפש פרטים. כי אני מפחדת ממה שאני אוכל למצוא. אחרי שאני מסרקת את שערי הבהיר והפרוע ואוספת אותו לקוקו גבוה, אני מוכנה ליציאה. הדפיקות על דלתי התחדשו, ברגע שגמרתי להתארגן. כאילו שהם מסתכלים. מלחיץ. אבל אין לי זמן לבזבז על מחשבות, כי האימון קורא לי, וההתעמלות הפיזית כבר מחכה שאתחיל להזיע. אני יוצאת מהחדר וכל הבנות מביטות בי. אני מעריכה שבקבוצת האימון שלי יש עשרים נערות בגילי, רזות, שזופות ושריריות, שיכולות לחסל את אדמונד פעמיים ביום מבלי להתרגש בכלל. ואני ממש לא דומה להן. אני אמנם רזה, אבל לא בגלל ספורט, אלא בגלל שאני בדרך כלל לא רעבה… כשאני אוכלת אני אוכלת מעט, ומאוד לא בריא. מאוד, לא, בריא. ה – לא בריא. ברצינות. אני חסרת שרירים, בערך. אני לא מסוגלת לנצח את אחותי במכות. אני לא מבינה איך הפלתי את אדמונד כשפגשתי אותו, זאת הייתה הפעם הראשונה שהצלחתי במשהו שקשור לספורט. קשה. מאוד. אני לא יודעת איך בכלל. כל הבנות מתמתחות במקצועיות במסדרון, ואני מנסה לעשות כמוהן, אבל מרגישה כל כך גשמית.
כעבור כמה דקות, שבהן שאר הבנות הצטרפו, התחלנו לרוץ. רצנו בבניין, מסביב למבואה הראשית (שמאוד מאוד רחבה. מאוד.) ובמסדרונות. לאף אחד לא אכפת כנראה, שיש קבוצה של נערות מתבגרות שרצות לידם, כנראה בגלל שכולנו דוממות לחלוטין. אף אחת לא מחליפה איתי מילה אחת. מוזר. כולן מתפקדות כמו רובוטים.
אחרי עוד כמה דקות של ריצה, שבהן אני מנסה ככל יכולתי לא לקרוס על הרצפה ולבכות כי כל השרירים שלי שורפים, הגענו אל הזירות. ישנן שתי זירות, אחת לקרבי מגע, נגד ציידים אחרים, ואחת לאימונים, שכוללים פגיעה בחץ וקשת, אימוני חרב, אימוני זריקת כידון, מכשירי כושר רגילים ומשונים, ועוד כמה תחנות משוכללות שלא יכולתי להסביר. המאמנת קראה לכולנו סביבה, (וזו הפעם הראשונה שהיא אמרה משהו חוץ מ – "קדימה, קדימה! אחת, שתיים, אחת, שתיים!") וחייכה אלינו. המאמנת היא אישה צעירה וחטובה, גילה בסביבות גיל העשרים וחמש, שערה שחור ועבות, וגופה שזוף ורזה. היא לא שרירית מדי, אך רואים שהיא חיה אורח חיים בריא לחלוטין. היא נראית כמו מאמנות הפילאטיס בסרטים, שנראות מושלמות מדי. חיוכה קורן וזוהר, והיא בקושי מזיעה, למרות שהיא רצה בדיוק כמו כולן.
"אני רוצה שכולכן תגידו שלום לדיאנה ברנס, היא טירונית חדשה וזה היה האימון הראשון שלה." אמרה המאמנת בנימה אדיבה, וכולן הגיבו באותה דרך – הן חייכו, הביטו בי, וברכו אותי לשלום. מתואמות כל כך. הייתי חושבת שזו מחווה נחמדה, וכולי, אבל הייתי עסוקה מאוד בלהסדיר את נשמתי ובלנסות לא להקיא. כמו שאמרתי, אני לא בנויה לכושר. ממש לא.
"כמו שאתן יודעות, זו הזירה, כל אחת יכולה לגשת לאיזו תחנה שהיא רוצה, נתאסף כאן בעוד שעתיים, כדי לרוץ שוב אל אולם ארוחת הבוקר." הבנות התפזרו, מתחלקות לקבוצות בהתלהבות. הן חברותיות מאוד אחת אל השנייה, מאוד מגובשות, כולן דומות. קשה לי לקבל את זה, אני רגילה לתיכון, שבו כל אחד הוא מיוד, משונה ומוזר בפני עצמו, כולם לא נחמדים וכולם מתעלמים ממני. זה משונה ולא מוכר, כל הסיפור הזה של האימון, והאחווה, אבל נחמד. נחמד מאוד. הייתי רוצה ללמוד לקחת חלק בזה, למרות השינוי המוזר.
"ובכן, דיאנה, אני מניחה שאת לא חובבת ספורט." המאמנת פנתה אליי בחיוך ציני, ידה מושטת ללחיצה. התיישרתי וצחקקתי בעצבנות. "בערך." לחצתי את ידה.
"קוראים לי זואי. אני המאמנת שלך, עד לסוף ההתלמדות. אני מבינה שעכשיו האימון מפרך ונוראי, אך בקרוב, את תתרגלי, ותתחילי ליהנות ממנו. אני בטוחה שתמצאי חברות בקבוצה שלך."
הנהנתי במרץ, תוהה אם היא עומדת להסביר לי מה אני אמורה לעשות, כי לי, אין שום כשרון בזריקת כידון או קרב מגע. או בכל שאר האופציות.
זואי נגעה בכתפי. "תני לי להסביר לך מעט על הזירה." היא אמרה, ואני חייכתי. "הזירה היא המקום בו הציידים מתאמנים, רוכשים ידע מוקדם כדי לחשוף את כישרונם. כל עוד את נחשבת לטירונית, את מחויבת לעבור את האימון, ולהתאמן בזירה. כל שבוע יהיה מבחן, שיקבע את התקדמותך. יש טירונים שגומרים את שלב האימון בזירה במהירות, הטירונים האלה בעלי כשרון מהיר, שמתגלה בזריזות. אך יש כאלה, שאינם פחות טובים, שלוקח להם מעט יותר זמן. כשתצליחי במבחנים, ותחפשי את הכישרון שלך, תוכלי לעבור לזירה השנייה." זואי הצביעה על החדר שמולנו, חדר מרובע וגדול שבו עשרה זירות קרב. הקרבות נראו אכזריים, כל אחד מהלוחמים נראה חזק וזריז. הם טירונים? או ציידים? איך אני אמורה להפוך לאחת כזו? אני בקושי שרדתי את החלק של הריצה. יקח לי שנים לגלות את הכישרון שלי.
"בזירה השנייה תתחרי עם חברייך. ככל שתעברי לזירה השנייה מהר יותר, כך תהליך הטירונות שלך יעבור מהר יותר. את מחויבת להתנסות בשתי הזירות, וכדי לעמוד למבחן הדגול ולהיות ציידת אמיתית, עלייך לבלות שלושה עשר ימים בזירה השנייה. ובכל יום, עלייך להביס יריב אחד לפחות, מכל המלחמות שלך. עלייך לעשות רושם טוב, כי צוות השופטים שיחליט אם תהפכי לציידת או לא, יבקר בזירה פעמים רבות, ללא התראה מוקדמת. כמובן, בכל עת, תוכלי לבקר בזירה הראשונה בשעות הפנאי שלך, ולהתאמן עוד. הייתי ממליצה לך לעשות כך."
"אבל-" רציתי לשאול שאלה, אך זואי הרימה את ידה וסימנה לי להיות בשקט.
"שאלותייך יקבלו מענה בקרוב, בינתיים, אולי תתחילי להתנסות?"
הנהנתי בצייתנות, וזואי נפרדה ממני לשלום, עוזבת את הזירה. נשמתי עמוק והסתובבתי. הזירה מפוצצת בטירונים, שעוסקים בפעילויות לחימה שונות. כולם מצטיינים, ומבצעים את הפעולות בטבעיות מוחלטת.
אני ניגשת באיטיות לחרב, ומרימה אותה. היא כבדה מעט, אך מרגישה נכונה בידי. אני מצחקקת, כי זו הפעם הראשונה בחיי שנגעתי בחרב. אני מציצה באחרים שסביבי, והם תוקפים את בובות הבד התלויות. אוקיי. אני יכולה לעשות את זה. אף אחד לא יצחק אם אני לא אצליח. הרי, אני בסך הכל טירונית, וזה היום הראשון שלי כאן, ו… כן. יהיה בסדר. אני מסתכל על נער כהה עור וצנום שעומד מימיני, ומנסה להעתיק את תנועותיו בגמלוניות. אני מביטה בבובת הבד, ומנסה לחשוב עליה בתור אויב גדול שלי. מישהו שאני שונאת באמת, ובחיי, החלק הזה היה קל. אני רוכנת, נוטה הצידה, ודוקרת את הבובה. אני חוזרת על התנועה כמה פעמים, מנסה לחקות מנוסים ממני, אך תחושת בושה ומבוכה מתפשטת בתוכי. אני לא מצליחה להתרכז. אני מתמקדת בבובה שלפני, ומתכוננת להתקפה, כשמישהו נצמד אל גבי. אני מסתובבת במהירות, מכה בצד החרב בגופו של הנער מאחורי, דוחפת אותו ומכוונת את החרב אל גרונו. מה קרה הרגע? אני מביטה באדמונד המבולבל ששרוע על רצפה. תקפתי את אדמונד מרוב לחץ.
"אני רואה שאת משתפרת בידי תקיפת התמימים." הוא אומר בגיחוך קל ומפנה את קצה החרב הרחק מגרונו. הוא קם על רגליו ומתקרב אליי.
אני מצחקקת. "אני ממש מצטערת, אין לי מושג מה קרה הרגע, אני… אני הייתי ממש גרועה נגד הבובה הזו, אבל כשהבהלת אותי, פשוט… תקפתי אותך בלי לחשוב… אני מניחה שאני עדיין קצת לחוצה מאתמול או משהו…" תירצתי במבוכה.
אדמונד רק חייך. "את צוחקת? זה מעולה!"
הרמתי אליו מבט שואל. לא הייתי מנסחת את מה שקרה הרגע, כמעולה, אם אני הייתי הנתקפת.
"זה מראה שיש לך אינסטינקטים של ציידת. את פשוט צריכה לתעל את הרגעים האלה, להבין אותם, ולגרום להם לקרות בקרב." הוא הסביר, וגרם לי לחייך. לפחות בן אדם אחד חושב שאני טובה בזה.
"תודה." מלמלתי, והבטתי בו. עכשיו, בתאורה הזו, כשאני חושבת על זה… אדמונד נראה די… חתיך. רוב, הנערים כאן נראים די טוב אבל… כן, לא, אני לא חושבת עליו ככה. כי אני לא. כי זה מוזר, ו… לא טוב בשבילי כרגע. כמו שזואי המאמנת אמרה, אני צריכה להתמקד באימונים, ובללמוד על המקום הזה. כי.. אני עדיין מאוד מבולבלת, ומישהו חייב לי כמה הסברים מאוד מפורטים על מה שקורה כאן, בעיקר על כל הקטע עם הערפדים.
"את בטח תוהה למה אני כאן, מפריע לך באימון." אדמונד אמר, ואני השפלתי מבט. "אני כאן כדי לעזור לך. זואי אמרה לי שאת מתקשה להבין, ולפי מה שראיתי, אני חושב שעדיף לך להלחם בי." הוא טען, ואני הנדתי בראשי לשלילה.
"לא, לא, ממש לא. אני בקושי מסוגלת לתקוף את הבובה, איך אני אמורה לתקוף צייד? אני בקושי יודעת איך להשתמש בחץ וקשת, איך לזרוק כידון, הכל חדש כל כך, אני חייבת להתאמן כדי להבין ולהפסיד לך בטוח לא יעזור לי." הסברתי במהירות, דואגת לגבי הכל בערך, בלי שום סיבה. אולי אני פשוט לא רוצה לחשוב על מה שיכול לקרות במוחי אחרי שאני אבלה שעתיים שלמות עם אדמונד. הוא ישגע אותי לגמרי, זה בטוח. אדמונד צחק, ונגע בזרועי. הוא חייב להפסיק עם זה.
"תירגעי, לא רק נלחם, אני אלמד אותך הכל, זואי פשוט חושבת שעדיף לך מאמן אישי, שנמצא בערך בגילך. יהיה כיף. או, ואל תדאגי לגבי ריצות הבוקר, אותן תקיימי כרגיל." כנגד רצוני, אני שמחה ומאושרת מכך שאדמונד הוא המאמן שלי, למרות שאין לי ממש סיבה, וזואי היא מורה מעולה. שפתיי נמתחות לחיוך כנה, וכמו מתוך חלום, אני לא יכולה לשלוט בעצמי, ובמקום להתנגד לרעיון, ולהכחיש את העובדה שאני צריכה עזרה ודחוף, אני אומרת: "כן, זה… רעיון טוב. אני שמחה."
אדמונד נראה מרוצה לחלוטין, ואני? הלב שלי עושה סלטות וגלגלונים, כשהוא משלב את זרועו בזרועי ומוביל אותי אל מסלול החץ וקשת.