הציידת, פרק ראשון, חלק שישי: הנשיקה

"דיאנה, את ערה?" קולו המתוק של אדמונד מעיר אותי משינה עמוקה. אני פוקחת את עיני באטיות רבה, נרתעת מעט כשאני רואה אותו יושב לצידי על המיטה המבולגנת. אני נבהלת עוד יותר, כשאני שמה לב לעובדה שהוא יושב כאן לצידי, וכל מה שאני לובשת הוא בוקסר נשים קצרצר בצבע אדום נועז, גופיה לבנה ועליונית משובצת וישנה. כיסיתי את עצמי בשמיכה בזריזות, והבטתי באדמונד. מה הוא עושה פה? כמובן, לא יכולתי להודות שהייתי מאושרת מהרגע שראיתי אותו לצידי, לכן פשוט ניסיתי לחשוב על משהו אחר, למשל, למה הוא כאן. למה אדמונד רוג'רס נמצא בחדר שלי, על המיטה שלי, בבוקר. אוי אלוהים, מה השעה עכשיו? משכתי את ידו השמאלית של אדמונד במהירות ובדקתי את השעה. עכשיו… שבע וחצי. האימון נגמר ממזמן, וכמוהו גם שעת ארוחת הבוקר.
"עכשיו תשע וחצי?!" שאלתי בהלם.
אדמונד צחקק והביט בי. "בוקר טוב גם לך." הוא ענה. לא יכולתי שלא לשים לב שידו עדין קרובה לידיי, מתחככת באצבעותיי. עורו נעים, אחיד בצבעו, גופו חם. רק מהמגע הזה, צמרמורת זעירה חולפת בגופי.
"האימון שלך מבוטל לכמה ימים הקרובים." אדמונד אמר, מחייך אליי. "אז לא חשבתי שתרצי להתעורר בשעה הרגילה."
פניי אורו כנגד לרצוני. האימון מבוטל? כלומר… אני אבלה את האימום שלי עם אדמונד. וזה למה הוא נמצא פה. זה למה הוא העיר אותי מאוחר, הוא חשב על נוחותי. לעזאזל, למה הוא חמוד כל כך?
"באמת?" שאלתי. "מה אני אמורה לעשות במקום האימון?" דאגה ניצתה בליבי, בגלל שללא האימון, אני לא אשתפר… ובאמת נמאס לי להיות החוליה החלשה.
אדמונד צחקק וקם מן המיטה. הוא הושיט לי את ידו, כדי לעזור לי לקום. "אני אאמן אותך!" הוא הכריז בחיוך קורן, חזו התנפח בגאווה והוא נדמה מרוגש. הבטתי בו, ועיניי הזדגגו. קול אחד בראשי צרח 'ייאי' בקולי קולות, והקול השני דפק את ראשו בקיר בתסכול. אני אהיה לגמרי לא מרוכזת. מסיבה טובה. אני איהנה מכל רגע, אבל לא אצליח ללמוד מהר. מה שיגרום לאדמונד להישאר יותר זמן, אבל גם יגרום לי להישאר טירונית יותר זמן. החיים יותר מדי מסובכים כשההידלקות שלי קרובה אליי כל כך.
מסתבר שפניי שיקפו את הרגשתי הממורמרת, כי התלהבותו של אדמונד נזלה ממנו במהירות עצומה.
"את לא מרוצה?" הוא שאל אותי בדאגה, ותחב את כפות ידיו בכיסי הג'ינס שלו.. "חשבתי ש… חשבתי שתתרגשי, כי את מתקדמת איתי נפלא, ואת לא מרוצה מהריצות וכל זה…" הוא מלמל.
הרמתי מבט מבוהל. "לא, כאילו, כן! אני מתכוונת…" עניתי, מבולבלת, לא רוצה ליצור רושם מוטעה. ידעתי באותו הרגע שהאימונים עם אדמונד לא יעזרו לי כלל. ושהוא תפוס. ושהוא לא רוצה אותי. אבל התקווה שבתוכי דיברה במקומי. "אני אשמח להתאמן איתך." הסברתי, יותר בשקט.
"יופי!" הוא חייך, והושיט את ידו בשנית. אחזתי בו והוא משך אותי מהמיטה. צחקקתי, ומעדתי קדימה בטעות, אל זרועותיו. חיוכו נמוג, ופניו מרצינות, עיניו מחפשות אחר עיניי. בלעתי את רוקי במבוכה, תוהה מי יהיה הראשון להתרחק. וזאת אני. התרחקתי ממנו, ואוטומטית, הוא הרפה ממני. שנינו עמדנו זה לצד זה בבושה, ושתיקה מעיקה השתררה. פתאום הפכתי מודעת לעצמי. נשמתי עמוק ואזרתי אומץ כדי להסתכל על אדמונד. מבטו מושפל, ידו הימנית מגרדת את עורפו במבוכה.
"אז אממ…" פתחתי, ואדמונד הביט בי, ללא חיוכו הרגיל. "אני אלך להחליף בגדים." אמרתי בנשימה אצורה. ניגשתי אל הארון, מנסה ככל יכולתי לא להביט באדמונד, כדי להשאיר את ההתרגשות המלאה לבטני המתהפכת וליבי שעדיין לא חזר לפעום כראוי. פתחתי את דלת הארון שקישטתי כמה ימים קודם לכן בכמה ציורי קיר, דחפתי את ידי באקראיות אל תוך הבלגן ששרר בתוכו, והוצאתי ממנו טייץ שחור, גופייה תכולה ועליונית דקה בצבע ירקרק זיתי. מה, אף פעם לא שמעתם על צבע כזה? ודי רצתי אל תוך חדר השירותים כדי להתלבש. הדבר הראשון שעשיתי הוא להביט במראה. אני צריכה להראות טוב. אני לא בדיוק הטיפוס שיתגנדר, אבל בכל זאת, היגיינה אישית וריח טוב, ושיער יפה הם עיקריים וחשובים. ולכן, צחצחתי את שיניי שלוש פעמים, עד שהן נראו לבנות כסיד, התבשמתי ומרחתי דורדוראנט. אחר כך, התלבשתי במהירות, כדי לא 'למשוך את הזמן', והסתרקתי עד שתלתלי המעצבנים תפסו צורה. לאחר מכן אספתי את שערי בקוקו לא מוקפד (בכוונה תחילה). אני נראית.. בסדר. הרגשתי מעורערת נפשית. בחיים שלי לא התאמצתי כל כך להראות טוב. יצאתי מחדר השירותים, ואדמונד הרים אליי מבט. הוא סקר אותי וחייך. הוא נראה מאופס. חייכתי חזרה וניגשתי לנעול את נעלי הספורט השחורות שלי, בטני כואבת כל כך שבא לי להקיא. ועוד אני צריכה לעשות ספורט היום. שיקוללו החיים שלי.
"את מוכנה?" הוא שאל, ואני הנהנתי.
יצאנו מהחדר, ואדמונד ליווה אותי בשתיקה אל הזירה, שהייתה מעט ריקה, אחרי שעות האימון. בחנתי סרקתי את הכיתה, ואיתרתי את רוס פלטשר, שעמד מול המטרה, חץ וקשת בידיו, וירה חצים. הוא ירה בדיוק אל העיגול האדום, בכל פעם. מדהים. הוא הגיע לרמה כזו, ובכל זאת לא הרשו לו לעבור קדימה, להבחן? איך זה אפשרי בכלל? אני לעולם לא אהיה טובה כמוהו, אולי אני אתקע כטירונית כל החיים! אדמונד עקב אחרי מבטי המפוחד. "את מכירה אותו?" הוא שאל אותי, ואני הנהנתי.
"רוס. אנחנו התאמנו ביחד כמה פעמים, ואנחנו אוכלים ארוחות בוקר יחדיו." ציינתי.
אדמונד הנהן. "אל תדאגי." הוא אמר, לאחר שהצליח לפענח את הבעת הפנים שלי. "רוס הוא… מקרה מיוחד. את לא תישארי כאן לנצח כמוהו."
חייכתי. "אז… אנחנו מתחילים?" שאלתי, קולי רועד מעט. מה קורה לי? אד משבש לי את המוח.
אדמונד הנהן בחצי חיוך. "אני רוצה שתיקחי חרב." הוא אמר, ואני הרמתי גבות בהפתעה. הוא בטח צוחק עליי. חרב? אבל היינו אמורים ללמוד איך לזרוק כידון היום. כדי שאני אוכל להיכשל שוב. אני לא רוצה להיכשל בחרב, אני אהיה גרועה מדי… וגרועה מדי זה לא טוב. תאמינו לי, אני יודעת.
"יהיה בסדר, פשוט תיקחי חרב." אדמונד מרגיע אותי, ואני מהנהנת וניגשת אל החרבות התלויות על הקיר. בחרתי בחרב שנדמתה הכי קלה, ונוחה לשימוש. העפתי מבט אל רוס, ושמתי לב שאוזניות כחולות תחובות באוזניו. הוא משחרר קיטור. מעניין למה. פניתי אל בובות הבד, אך אדמונד סימן לי להסתובב.
"אז מה אני אמורה לעשות?" שאלתי, והוא חייך, שותק. מה הוא מתכנן? מה כבר יכול להיות ברמה שלי, חוץ מבובת הבד ההיא?
עקבתי במבטי אחרי אדמונד המתלהב, שלקח חרב מן הקיר בקלילות. הוא פנה אליי.
"מוכנה?" הוא שאל, ואני פערתי את עיניי. אין מצב! הוא רוצה שאני אלחם נגד צייד מנוסה? הוא בטח נלחם מול מאות ערפדים, ואין לי כוח להפסיד היום. אני לא רוצה שאדמונד יראה כמה שאני גרועה נגדו, ואם יש סיכוי קטן שאני אנצח, מה שלא יקרה, אז אדמונד ייעלב. שום דבר טוב לא יצא מכל זה.
"ממש לא." אמרתי, עדיין מעט המומה. "אני ממש מעדיפה להתאמן קודם, זה לא ברמה שלי."
אדמונד הביט בי ונשם עמוקות. "דיאנה, אני המאמן כרגע. תסמכי עליי, חשבתי על כל זה, אני יודעת מה אני עושה."
הנהנתי. אדמונד נכנס לעמידת קרב, וכך גם אני. הוא תקף ראשון, ואני נרתעת מיד, לקחתי תנופה, ופגעתי בחרבו עם חרבי. בצעד מהיר תקפתי, אך הוא הצליח לחסום אותי. צלילי התנגשות המתכות הדהדו בחדר. לא חשבתי על כלום, רק על לנצח בקרב, רק על לא להפסיד, לא למות. הרגשתי חייה. אדרנלין הציף את גופי כשכמעט פגעתי באדמונד, אך הוא הצליח להתחמק. לא הבנתי מה קורה. איך אני מצליחה במשך כל כך הרבה זמן? זה בלתי אפשרי… אני מכה בחרבי, מטה את גופי הצידה ומתחמקת מחרבו הישרה והמבריקה של אדמונד. בזווית עיני אני רואה אותו מחייך, אבל נשאר מרוכז. אני מנסה להכות בבטנו, אך הוא מתחמק ותוקף אותי בחוזקה. הוא נלחם בעזרת כל גופו, ונדמה כאילו הוא מתאמץ, למרות שהוא כנראה פשוט נותן לי לנצח, וזה למה הצלחתי למשוך את הקרב. לבסוף אדמונד מצליח להכות בי בצידה השטוח של חרבו, מנטרל אותי מנשקי ומפיל אותי אל האדמה. רגע לפני שגבי נוחת על הרצפה הקרירה של הזירה, הוא שולח את ידו ותופס אותי. פניו קרובים לשלי, ואני חשה את נשמותיו קרוב אליי. הוא הביט בי שוב. זה קורה לנו יותר מדי פעמים ביום אחד. הלב שלי לא מסוגל לשאת את כל זה. אך הפעם, אני לא נרתעת. אני לא יכולה. הוא אוחז בי, שומט את חרבו על הרצפה. באטיות רבה, פניו קרבות שלי. אני עוצרת את נשמתי, עיניי פעורות לרווחה כשאדמונד לא נבהל, לא בורח. שפתיו מחפשות אחר שפתי, ואנחנו מתאחדים בנשיקה עמוקה. מהרגע שפיו נוגע קלות בפי, אני לא מצליחה להשתלט על עצמי. אני מעמיקה את הנשיקה, אך נדמה שאדמונד נהנה מההתלהבות התלותית שלי, ולא נגעל ממנה. תשוקה מציפה אותי, בוערת בליבי, פועמת בדמי. אני לא רוצה שהרגע יעבור, ואני אחזור להיות הנערה המפוחדת והביישנית, שלא תעז לעשות צעד לכיוונו. אני רוצה להישאר כך לנצח, להקפיא את החיים שנמשכים. אנחנו מתנתקים באיטיות, אך פניי עדיין צמודות ללחיו, נשמתו מדגדגת את עורפי, ושפתיו לוחשות לאוזניי. "אני מקווה שזה לא יעפיל על יחסי המורה – תלמיד שלנו." אדמונד ממלמל, ואני מצחקקת. ואני מאושרת, כי מבחינתי, כשהוא עדיין לידי, הרגע לא נגמר.