הציידת, פרק ראשון, חלק ראשון: הנער שהטריד אותי בבית הקברות

כמה זמן לוקח לשיעור להגמר? אני מתופפת בידי על השולחן, מעוצבנת. היום משהו קרה לי. בדרך כלל לא אכפת לי מכלום. היום אני מרגישה מטושטשת. כאלו שכל היום עובר באיטיות, שאני מחכה למשהו. אבל אין לי למה לחכות. אני הייתי שקועה במחשבות ובקושי שמעתי את המורה קורא לי.
"דיאנה? דיאנה בבקשה תחזרי על המילים שאמרתי עכשיו."
"המ…. " אני שומעת את עצמי אומרת, מתה מבושה. בזווית עייני אני רואה את המורה מסתובב, וחוזר לשבת ליד השולחן בתחושת ניצחון. אני שומעת את הצלצול, לוקחת את התיק בחטף ויוצאת ראשונה. היום הזה היה נוראי. קמתי מאוחר, אחרתי לשיעור השלישי בגלל ההפסקה, והמורה בחר אותי להיות קורבן השאלות היומי. לחיי סמוקות, תחושת ציפייה מציפה אותי ואני לא מצליחה להתנער ממנה. אני לא יודעת לאן אני הולכת, אבל ממשיכה קדימה. אני לא רוצה להגיע הביתה, רק דודה שלי שם. אני ממשיכה ומגיעה למקום שבו הרוח שורקת והערפל שורר. אני מסתכלת סביבי ומזהה את בית הקברות העירוני. למה אני פה? השאלה תוקפת אותי ואני נמלאת חשש. רוח שורקת מימיני ואני מסתובבת בתנועת תקיפה. "אין שם אף אחד דיאנה.." אני לוחשת, מנסה להרגיע את עצמי ללא הצלחה. אני לא אוהבת בתי קברות. כל האנשים המתים ששוכבים בארונות, בוהים לתמיד באותו נוף סגור של עץ. אני שומעת עוד רעש, שונה מהקודם. אני זזה במהירות, וקולטת במבטי נער בגילי רץ לתקוף אותי. אני עוברת ממצב הגנה לתקיפה, קופצת באויר ומנחיתה מהלומה על ראשו. אני נוחתת על רגלי, המומה. הנער שניסה לתקוף אותי שוכב על האדמה, גם הוא המום. אחרי רגע הוא מתאושש ועומד על רגליו בזריזות. "היי, אני אדמונד. נעים להכיר." הוא אומר ומושיט לי יד ללחיצה. אני לוחצת את ידו. "היי, אני דיאנה, ואני מצטערת שתקפתי אותך." אני שומעת את עצמי אומרת. הוא מחייך. "דיאנה, מה שקרה הרגע היה הדגמה לחוש השישי שיש לך, חוש הציידת. את מרגישה בסכנה, את מאתרת אותה ומחסלת אותה בתוך כמה שניות. ואת לא צריכה להצטער." אני מעכלת את דבריו, מנסה להאמין. "לא." אני אומרת, ומצחקקת בעצבנות. הוא משוגע לגמרי כנראה. אני לא יודעת למה תקפתי אותו, אבל זה לא חוש שישי. רק פרץ אנדרנלין שנוצר מתוך פחד. זה טבעי. אני אנושית. הוא צריך פסיכולוג.
אדמונד מביט בי. "לא חשבתי שאת תהיי מסובכת." הוא מלמל.
"אני לא מסובכת," ציינתי, מתרחקת ממנו לאט. "אבל אני לא מי שאתה מחפש." כי מי שאתה מחפש לא קיימת, אתה הוזה ומדמיין. מה הבעיה שלו? למה אני כאן בכלל? לא יכולתי פשוט ללכת הביתה, ולבקר את קברה של אימי ביום אחר?
"תקשיבי לי." אדמונד אמר, והתקרב אליי. נרתעתי מיד. "בבקשה, דיאנה. זה חשוב. את צריכה לדעת את האמת." הוא אמר בקול רועד, עיניו בוחנות אותי באיטיות. אני מביטה בו, מרגישה מעט מהופנטת, כמעט נוטה להאמין לו. אבל התיאוריה שלו משוגעת. אף דבר כזה לא יכול לקרות. הוא משוגע, ומוזר, וטועה. אני אנושית לגמרי. אין לי שום גנים פריקיים. אני לא מי שהוא מחפש.
הנדתי לשלילה. ההיגיון שהתרגלתי אליו נלחם בכוח שמשך אותי אל אדמונד. "אני מצטערת." אמרתי, ופניתי ללכת. הסתובבתי באיטיות, עיניי חולפות על פניו הנאות של אדמונד, ואני ממשיכה קדימה, אך אדמונד עוצר אותי במהירות, כשהוא עוקף אותי בזריזות מפליאה ואוחז בידי.
"את חייבת, להקשיב לי." הוא אמר ואני הבטתי בו בהלם. אוקיי, עכשיו הוא מתחיל להלחיץ אותי ברצינות. ניסיתי לשחרר את ידי מידיו, אך הוא לא הרפה ממני. כיווצתי את גבותיי בהפתעה.
"אד, ברצינות, תעזוב אותי. אני מאחרת לשיעור פרטני, אין לי זמן לכל זה עכשיו." הסברתי, מקווה שלא נשמעתי פחדנית ומתוחה כמו שהרגשתי. אדמונד חייך, לא מרפה את אחיזתו.
"שנינו יודעים שזה היה שקר." הוא ציין ואני לא הגבתי. " עכשיו, בבקשה, תקשיבי למה שאני אומר לך."
"לא!" צעקתי, ובפרץ כוח דחפתי אותו אל האדמה ובעטתי בו במהירות. הוא נבהל לשניות קצרות ונגע בפצעיו. דם מועט זלג מהשריטה שקיבל בברכו, דם כהה, כמעט שחור. בהיתי בו רק לכמה רגעים, ולאחר מכן התחלתי לברוח. אך לא היה טעם, הוא התאושש במהירות והחל לדהור מאחוריי. הוא משיג אותי. בלעתי את רוקי בפחד והמשכתי לרוץ. הבטתי בשער בית הקברות הפתוח. אני אמורה להגיע אליו כל רגע, ואז אוכל לצאת לחופשי. אך מה קורה כאן? אני רצה, ורצה, אך השער רק מתרחק… מה לעזאזל?… מה קורה? הצצתי מאחורי וגיליתי הפחד שאדמונד דולק בעקבותיי, כל כך קרוב שיכולתי לחוש אותו נושם בקלילות. לא, לא, לא… בבקשה, למה אני? אני אף אחת, למה אני? איבדתי את אמא שלי, את אבא שלי, למה אני חייבת למות בעצמי? מיהו בכלל? מה הוא רוצה ממני? למה השער מתרחק, איך הצלחתי להדוף אותו מקודם ולהלחם בו כשנפגשנו? איך הוא מסוגל לרוץ כל כך מהר בלי להתנשף אפילו? איך אני מסוגלת לרוץ כך? אני הילדה הכי פחות אתלטית שקיימת בעולם! המוטו שלי הוא: 'עצלנות תמיד מנצחת'. מה קורה פה? כל המחשבות חלפו בראשי במהירות, וככל שהן התרבו אני האטתי. לבסוף, אדמונד עקף אותי, ואני התנגשתי בו. התרחקתי מיד.
"בבקשה, תעזוב אותי בשקט!"
אדמונד עמוד מולי, מתקרב לאיטו. "דיאנה, את יודעת שאת סומכת עליי." הבטתי בעיניו, מהופנטת. פתאום, כל מחשבותיי פסקו, כל חששותיי עברו, הרגשתי רגועה כל כך… שלווה כל כך… חייכתי בשקט.
בכלל לא שמתי לב שהוא מתקרב אליי, אוחז בידי, וכורך את זרועותיו סביב מותני. עד שקשר העין נותק בינינו. ואז הכל חזר לעצמו.
"אדמונד! תעזוב אותי מיד!" ניסיתי להיאבק, אך ללא הצלחה מרובה. הוא חזק ממני. "תעזוב אותי עכשיו." דרשתי בפאניקה, מסתכלת סביבי. נדמה שכל פיסת הנוף נקרעה, או נגזרה, חושפת חושך שחור ואפל סביבי. "אלוהים, תן לי ללכת, בבקשה!" קראתי בפחד. הלחץ והפאניקה עטפו אותי, כשנוף חדש החל להתגבש סביבינו. בהיתי ביער שמלפני, לא מאמינה.
עצי אורן מקיפים אותי, קרני אור מציצות מענפיהם הארוכים. אני בולעת את רוקי, עוזבת את אדמונד ומקרטעת לאחור. "מה לעזאזל קרה כאן הרגע?!"
אדמונד חייך, נדמה שתגובתי משעשעת אותו.
"זה לא מצחיק! תחזיר אותי מיד! תביא את המערבולת המוזרה ותחזיר אותי לעולם שלי!" צווחתי, נשענת על עץ מכוסה בעובש. זה לא יכול לקרות לי. מה עשיתי רע? איפה אני? מה קרה הרגע? אני מתגעגעת לבית החמים והבטוח… למה לעזאזל הלכתי לבית הקברות בכל מקרה?!
אדמונד צוחק. "תירגעי…" הוא מדבר בשלווה גמורה, באיטיות, ונוגע בזרועי. אני סוטרת לידו ונרתעת אחורה. חייבת להיות דרך לחזור. אני יכולה לברוח, אבל הוא כבר השיג אותי פעם אחת… והשער המרחק, איך אהיה בטחה שזה לא יקרה שוב? אני, אני… ליבי דהר, הלם בחוזקה. אני לא נושמת. איך אני יוצאת מכל זה?! אני יכולה… אני יכולה להכריח אותו להחזיר אותי… הגיון לא עובד איתו, אבל הפלתי אותו פעמיים, אם רק אמצא יתרון, נשק כלשהו… נשענתי אחורה, מנסה להעמיד פניי מבוהלת (מה שלא היה קשה, כי הייתי מבוהלת) והתעלמתי מאדמונד שניסה להתקרב אליי.
"דיאנה, בבקשה, את צריכה להירגע, כדי שאוכל להסביר לך." הוא אמר, מתקרב אליי כמו אל חיה פצועה. צעדיו רכים, וגופו דרוך לגמרי. הוא מוכן. אבל אני לא מתרכז בו. בזמן שהוא ניסה להתקרב, כבר איתרתי ענף חד העבה מאחורי. איך לעשות את זה? לאיים אליו? להכות אותו? אני… בחיים לא עשיתי דבר כזה, מסיבות טובות מאוד!
אדמונד מחייך. "רואה? הכל בסדר – " הוא אומר, אבל דבריו נקטעים בידי הענף שפוגע בחזהו.
אני מצחקקת כשאדמונד צועד אחורה ונשען על סלע משונן. הצלחתי. אלוהים, הצלחתי. אני יכולה לחזור הביתה. אולי כדאי שאפסיק להתרגש כל כך ואמשיך לפי התוכנית המדהימה שלי? כן.
כיוונתי את הענף החד קדימה בצורה מאיימת, ויישרתי אל אדמונד מבט חד וחשדן.
"אתה הולך להחזיר אותי הביתה, אד." אני אומרת בקול חזק, נשמעת טוב יותר ממה שציפיתי. בטחון וכוח ממלא אותי ואני נושמת עמוק. לא מפחדת. "תזמן את המערבולת המוזרה, עכשיו." דרשתי, ואדמונד הביט בי. הוא לא נראה מודאג בכלל. הוא נראה בטוח בדיוק כמוני… הוא קם על רגליו והנהן. הוא מוותר? אני נסוגה אחורה, עדיין מאיימת עליו. אין מצב שהוא ינצח אותי. אך כשהוא מתרומם, אני שמה לב לגובהו, לשריריו. הוא מתקרב אליי, רוגע נסוך על פניו הנאות.
אדמונד חוטף את הענף מידי החלשות ושובר אותו לשניים בקול נפץ.
"ידעתי שאת תהיי קשה לשכנוע, אבל לפחות תקשיבי, תנסי לראות!"
"אדמונד, אולי לא?" אני מבקשת, עצב בקולי. "בבקשה, רק קח אותי הביתה." אמרתי.
אדמונד הנהן. "אני יחזיר אותך הביתה, רק אם תקשיבי לי. את חלק מאיתנו, עלייך לנסות לראות איך אנו חיים, ואת תראי, את תתאימי!" הוא הושיט לי את ידו, שאלה בעיניו הבוהקות. אני לא יכולה לסמוך עליו. אני לא שייכת לכאן, אני אנושית, נערה ממוצעת ורגילה בעלת חיים נורמאליים ושגרתיים. כל חיי קראתי ספרי פנטזיה והתפללתי ששינוי כזה יגיע אל חיי, אבל לא התכוונתי למילה! אני מפחדת כל כך… אני התרגלתי לחיים נטולי ריגושים, איך אני מסוגלת לעזוב את כל זה בצד? אני לא אמיצה. אני לא יכולה לעשות את זה. אני מביטה באדמונד, אותו נער שהטריד אותי בבית הקברות. איך אני מסוגלת לקחת את ידו ולעקוב אחריו אל הלא נודע?
אבל… אבל מה אם אני טועה? אולי הוא צודק, אולי אני כן הגיבורה? אולי אני אהיה הנערה שבסיפור המפורסם, אולי אני אציל את העולם אולי אני שייכת לכאן ולא לשם? זאת רק הזדמנות, לא ביג דיל. הוא אמר בעצמו, אם אני לא ארגיש שייכת, ולא אמשיך איתו, הוא יחזיר אותי הביתה. יש עת לבחירות, אבל לא ברגע זה. עכשיו אני רק.. אצפה.
בנשימה עצורה וכאב ראש סופני, אחזתי בידו של אדמונד, והנחתי לו להוביל אותי דרך היער, בהתלהבות יתרה.