הציידת, פרק ראשון, חלק חמישי: רוס

"לא הספקתי לומר לך, ששמי הוא רוס." הרמתי מבט מבולבל מקערת הסלט הבריא שמולי, מתבוננת בהפתעה בנער המעצבן שפגשתי אתמול. הוא הביט בי בחצי חיוך מתנשא, עומד לצידי, מחכה שאזוז ואפנה לו מקום לידי. עדיין המומה, זזתי הצידה, והוא התיישב.
"את חדשה פה?" הוא שאל אותי, ואני הנהנתי, ובלעתי במאמץ את המלפפון החמוץ שאליו כבר התרגלתי.
"קוראים לי דיאנה ברנס." הצגתי את עצמי, וחיוכו המרוצה של רוס התרחב. נדמה שהוא מכיר או מחבב את שמי. סרקתי את המגש שלו, ומצאתי שום דב מעניין או טעים חוץ מ – אלוהים אדירים, קולה.
בהיתי במשקה המוגז והחום ברעבתנות. אני נמצאת כאן כבר שמונה ימים, בהם שום דבר חדש לא קרה, בהם ניסיתי להתרגל לאימונים הקשים, לכלי הנשק, לשעות השינה המועטות, ולמחסור בקלוריות, שומן טראנס, וצבעי מאכל. והנה רוס יושב כאן, טירון מן השורה, תמים לחלוטין, עם קולה בכוס שלו.
"אני מניח שאת בוהה בקולה שלי." רוס ציין, מושך את תשומת ליבי.
הסמקתי, חשה מבוכה עצומה על כך שזה כל כך ברור שמשקה מוגז חשוב לי עד כדי כך.
"אני מביא אותה בעצמי, יש לי אישור מיוחד."
"איך השגת כזה?" שאלתי אותו במהירות, והוא חייך.
"קשרים." הוא ענה במסתוריות מסוימת. שתיקה מתמשכת השתררה בינינו, אני חזרתי לכרסם מהסלט שלי, שאליו עדיין לא התרגלתי, ורוס התחיל לאכול בעצמו.
"אתה חדש?" שאלתי את רוס לבסוף, כשהשתיקה החלה להפוך למעיקה ומביכה. הוא הגיב בחיוך.
"לא." הוא ענה. "למען האמת, אני טירון כבר הרבה זמן. אני… לא מצליח למצוא את הכישרון שלי." הוא הודה, ואני הנהנתי בהבנה.
"אני לא חושבת שיש לי כישרון." ציינתי, מתלוננת כהרגלי. "אני לא נמצאת כאן הרבה זמן, אבל בכל מקרה, אני בקושי מצליחה לרוץ כמו כל השאר, אני לא מסוגלת להלחם, ובכללי, אני הטירונית הכי מגושמת בעולם." תיארתי את מצבי בעגמומיות, למרות שאדמונד אומר שהוא 'מרוצה מההתקדמות שלי'. אני עדיין נוראית, בקושי מסוגלת להלחם. אני במצב כל כך גרוע, שקשה לי להחזיק את הקשת, עדיין לא הצלחתי להגיע לשלב של לירות בה. אני כל כך גרועה, שאני לא מצליחה לנצח את הבובה, והיא תלויה על חוט, דוממת.
רוס גיחך בדיכאוניות. "אני מניח ששנינו במצב רע." הוא הכריז, מחייך אליי בעצב.
חייכתי חזרה. "אני מניחה." לגמתי לגימה ארוכה ממיץ התפוזים שלי. "לפחות יש שניים מאיתנו." ציינתי. רוס הביט בי, ושתק למשך זמן מה. היה לי ברור שהוא מתבודד, ולא מוצא את מקומו בין מאות הציידים שכבר עברו את הטירונות ומצאו את כישרונם. הוא נראה מיוחד, כנראה יש סיבה לכך שהוא לא התבגר והפך לצייד.
"את רוצה חלק מהקולה שלי?" הוא פלט במהירות, מציע לי את כוס המשקה. הבטתי בפניו המתוחות. עיניו בהירות, תכולות, ושערו כתמתם, בוער כמדורה וסבוך כיער. על לחיו ישנם נמשים רבים, אפו ישר ושפתיו דקות. הוא מזכיר לי מישהו. הוא הזכיר קשרים, נכון? כך הוא השיג את הקולה. חפרתי בזיכרוני, מנסה לגלות למי רוס דומה. אה, כמובן! ריילי. הנערה שנתנה לי את הציוד כשרק נכנסתי אל המבואה, דרך השער, יחד עם אדמונד. אז היא הסיבה שהוא משיג לעצמו קולה. היא נראתה מאוד צעירה. אפילו יותר ממנו. הו, הוא בטח מרגיש נורא. היא עובדת בדרגה גבוהה, כנראה יש לה משרד במבואה הראשית… הוא חייב להרגיש מאוכזב.
חייכתי ולקחתי את הכוס מידו המושטת של רוס. "תודה." אמרתי, ולגמתי מן הקולה. הגזים שטפו את פי, וטעם הסוכר השאיר בי הנאה צרופה. אני יודעת שאני מגזימה, עם כל הקולה, וכמה שהיא חשובה לי, אבל ברצינות, קשה להתנתק מכל האוכל הטעים. אני מרגישה כמו נזירה. לא ממש, אבל תמיד רציתי לחשוב את זה. לקולה יש טעם של הבית. וואו. רק עכשיו הבנתי כמה אני מתגעגעת. אני נמצאת כאן… פחות או יותר שבוע, לומדת קשה, ובזמן הזה, ב- בברלי הילס, כולם המשיכו בחייהם. אני מתגעגעת לחברים שלי. לאחותי. לטלוויזיה, ולמחשב. אני מתגעגעת אפילו לאבא שלי. אני מחזיר את הכוס לרוס בעצב. מעניין אם אוכל לבקר אותם. מישהו בכלל עוזב את המקום הזה? חזרה אל העולם האמיתי? ואם… כל זה הייתה טעות? אם הסיבה שאני מתגעגעת היא בגלל שאני לא שייכת, ואני צריכה לחזור? לא… אני לא הטיפוס שייוותר כל כך מהר, נכון? הרי, הנה רוס, ממש לידי, הוא נראה מבוגר כל כך, והוא עדיין טירון, עדיין לא מצא את הכישרון שלו, והוא לא מוותר. הוא לעולם לא יוותר. ואני, לא מוותרת. אני לא יכולה לוותר, לא אחרי שראיתי וגיליתי את כל זה… ולמען האמת, אני מפוחדת, ולחוצה, אבל בתוך ליבי, נרגשת. אני אמצא תשובות לכל השאלות שלי. אני אצליח לחשוף את הכישרון שלי. אני לא אוותר בשביל הסיכוי הזעיר, שאני כן שייכת למקום הזה.
חייכתי אל רוס. "רוצה לבוא להתאמן איתי בזירה? לעזור לי להשתפר?"
רוס הביט בי, חושב לזמן מה. "ברור." הוא ענה לבסוף, ושנינו התקדמנו לעבר הזירה.