הצחוק שלה

אפילו האוויר רועד במקום הזה, חשבה ליילה כשהיא ניסתה לתפוס לעצמה מקום לשבת.
הבר היה מלא באנשים, רובם כבר שיכורים ורוקדים.
הכל היה יכול להיות טוב ויפה, אם לא היו פה כל כך הרבה אנשים. היא שונאת התקהלויות, אבל אוהבת מוזיקה רועשת במיוחד.
"תודה לאל…", היא מילמלה לעצמה כשראתה כיסא בר פנוי ממש מולה. היא נדחפה בין אנשים בשביל לעבור וברגע שהיא ניסתה לעלות על הכיסא, מישהו אחר דחף אותה לרצפה והתיישב עליו.
"היי!", היא צעקה מלמטה, היה כל כך רועש שהבחור פשוט לא שמע. היא קמה בזעף וסטרה בכתף של הבחור, "סליחה, חבר?!"
הבחור הסתובב בשאננות אליה, הוא היה צריך להסתכל מטה בגלל שהיא הייתה מאד נמוכה. או שיכול להיות שהוא היה גבוה מאד.
"מה?", הוא פלט אליה.
"מה?! אני התכוונתי לשבת פה עד שדחפת אותי!", ליילה השתדלה שישמעו אותה מעבר למוזיקה החזקה. הבחור גיחך, "מצטער, לא ראיתי."
הוא הסתובב ממנה בחזרה אל הבר, והזמין לעצמו משהו. ליילה שיחררה קללה חרישית ונשארה עומדת שם. כשהשוט של הבחור הגיע, היא חטפה אותו לפני שהוא הספיק לגעת בכוסית ושפכה את המשקה בפניו. רק כמה אנשים שמו לב אליהם, וגם הם היו שיכורים מידי בשביל לייחס לאירוע חשיבות כלשהי.
ליילה הסתובבה במהירות ופילסה דרך אל היציאה, הבחור קרא מאחוריה אבל היא לא הסתכנה לעצור, הוא בטח ממש עצבני עכשיו.
ליילה הגיעה אל הכניסה ופתחה את הדלת, הרוח הקרה והטובה הכתה בה והיא יצאה אל הרחוב. היה שקט יותר, אבל היא הרגישה הרבה יותר טוב כאן בחוץ.
היא הרגישה יד תופסת את הזרוע שלה בחוזקה, היא ניחשה שזה הבחור הכועס. הוא סובב אותה באגרסיביות אליו ונשף בזעם, "מה את חושבת שאת עושה?!"
"מה?"
"מה מה?! למה ניראה לך שאת יכולה לשפוך עליי אלכוהול ולברוח?!"
"אוי, מצטערת. לא ראיתי שהיית בטווח השפיכה שלי…", היא ממש השתדלה שהוא לא ישים לב לצחוק השקט שלה. בחושך של הלילה, היא לא יכלה לראות את הכעס שבו והוא לא יכל לראות את הצחוק שממלא אותה.
ליילה התנערה מהיד שלו וצעדה צעד אחד אחורה, "תקשיב, חבר, אני לא יודעת מה עשיתי! אני בסך הכל כעסתי אז פעלתי באימפולסיביות. רוצה כסף לעוד שוט?"
"אני לא צריך שום דבר ממך.", הוא התקרב אליה בכל צעד שהיא לקחה אחורה.
הוא ניסה להמשיך, "חתיכת-", אבל נקטע ברגע שהיא מעדה אחורה אל הכביש. ליילה נפלה ולא שמה לב למכונית שבאה לקראתה, צופרת בשביל שהיא תזוז מהדרך.
הבחור הגיב במהירות, הוא רץ אליה והרים אותה בידיו – יד אחת מתחת לגב והשנייה מתחת לרגליה, ורץ בחזרה אל המדרכה.
שניהם לא קלטו עדיין מה בדיוק קרה כאן, הכל עבר כל כך מהר. אבל אחרי כמה דקות כשהם הבינו את המצב, הבחור שיחרר את ליילה ונתן לה ליפול למדרכה.
"אאוץ'!" היא צעקה לכיוונו. ליילה קמה, טיפה מתנדנדת ומלטפת את הישבן הפגוע שלה.
היא הבינה שברגע זה הבחור האלמוני הזה, שהיא רבה איתו והייתה בטוחה שהוא עומד לרצוח אותה – בעצם הציל את החיים שלה.
"רון", הוא מלמל אליה, לא מביט בה. "קוראים לי רון. הרגע הצלתי את החיים שלך לא? אז את די חייבת לי בגדול. שלא לדבר על העובדה ששפכת עליי את המשקה שלי."
היא התחילה לצחקק בעצבנות, לא בגלל שרון היה מצחיק, אלא בגלל שהיא נבהלה מהעובדה שכמעט נהרגה. לאט לאט הצחוק גדל והתפתח למשהו אחר, רון הרים את מבטו אליה והתחיל לצחוק ביחד איתה.
"אני… אני חייבת לך… כמה אלפי שוטים… נכון?", היא אמרה מתנשמת בכבדות אחרי הצחוק המטורף הזה. רון התחיל להירגע גם כן ביחד איתה.
רון כנראה בחיים לא ידע ולא ינחש את האמת מאחורי הצחוק שלה.