השקרים של סדרות הטלוויזיה

פרק ראשון: הפרק האבוד של הפיג'מות
סיפור מתרחש אי שם בשנת 2004, כאשר הפקת "הפיג'מות" התחילה ליצור את הפרק לעונה השלישית שהייתה חלק ממסגרת ההפקה לעונה הקודמת. ערוץ הילדים ראה בפיג'מות כהצלחה מסחררת והגיעו להסכם של 39 פרקים לעונה השנייה והשלישית, אשר הוחתמה כהעונה האחרונה שההפקה הולכת לממן לסדרה. הפקת הפיג'מות הייתה אמורה לסיים את צילומיה בתקצוב זמן מגוחך למדי ואלו היו שלושה חודשים של צילומים. היה הרבה לחץ בהפקה בגלל תקצוב הזמן ולכן כל הצוות היה אמור לנטול כדורים שונים כדי למנוע מצב של סטרס מתמשך. כפי שאתם יודעים, ערוץ הילדים שידר רק כ-38 פרקים בעונה אחת ושתיים, בסך הכל רק 63 פרקים בכל הסדרה. אך ישנו פרק שערוץ הילדים השעה, חתך והחביא עמוק עמוק בתוך הארכיון וזהו פרק 64. פרק 64 כיום ידוע כהפרק הראשון של העונה הרביעית והוא נושא את הכותרת "מה?", אך למעשה זה היה אמור להיות הפרק האחרון של העונה השלישית ולפרק המקורי הזה היה תוכן אפל, מטריד ולא נהות לצפייה. העלילה הייתה כל כך לא בסדר ולא אופיינית לסדרה עד כדי כך שהערוץ הילדים ו"טדי" התעלמו וממשיכים להתעלם מהנושא כאילו הוא מעולם לא היה. הפרק נקרא "אכול כפי יכולתך". כל מה שקרה בפרק הזה אמור להסביר את הסודות האפלים – למה לא רואים את שפרה, למה באמת אלונה עזבה ועוד.

אני זוכר את היום הזה כאילו הוא היה אתמול, הלוואי שהייתי שוכח. היום הזה שאחת פקידות הדואר התקשרה אליי ואמרה לי שבסניף הקרוב לביתי נמצאת חבילה עם התווית "אני אוהבת אותך" מירושלים. התלהבתי כמו ילד קטן כי ידעתי שזו חבילה מארוסתי שישנה אצל הוריה ורצתי אל סניף הדואר בשמחה רבה. כשחזרתי הביתה לקחתי מספריים וגזרתי במהירות את הדבק ופתחתי את החבילה כמו משוגע, ולמרבה הפתעתי אני ראיתי את שחיכיתי לו הרבה זמן וזו הקלטת שעלייה הייתה מדבקה: פרק 64 של הפיג'מות. הייתי מאוהב בלהקה הזאת, בסדרה הזאת… איך להסביר את זה? הסדרה האירה לי על החיים. באותה התקופה גם התחילו לשדר בערוץ הילדים את הפרומואים לעונה הרביעית של הפיג'מות וכאשר גיליתי שהפרק שאני הולך לראות הולך להיות הפרק הראשון של העונה החדשה אני צעקתי "יש!" בקולי קולות, עד שהייתי צריך להרגיע את השכן ממול. הכנסתי את הקלטת למקרן הווידיאו ונאנחתי על הספה כשחיוך גדול פרוס על פניי ועיניי מבריקות מתום.

הפרק התחיל באופן מוזר למדי. בעיות ההקרנה שהיו נראות כאילו הפרק שודר בטלווזיה עתיקה ושבורה כשהתצוגה במסך מטושטשת בשלג קליטה. התמונה הייתה נראת דהויה ודיכאונית. בתחילת ההקלטה הופיעה אנימציית זריקת העגבניות על הלוגו של "טדי", דבר שהיה מוזר כי האנימציה הזאת אמורה להיות בסוף. אך מה שיותר מוזר היה לראות שהעגבניות שנזרקו היו הן עגבניות רקובות וכאשר הן פגעות בלוגו הוא התחיל פשוט להינמס. הייתי כל כך נרגש ששכחתי מזה לגמרי. מיד אחר כך, הופיעה האנימצייה של הפספוסים, אך החיוך שהיה על פניי נעלם לאט לאט כאשר ראיתי את היתושים המצוירים המאופיינים ללהקה מעוכים כשדם מושפרץ מהם לעבר כל הכיוונים, אך כבר התחלתי לחשוב "האם זה פרק אמיתי" כששום פספוס לא הופיע אחר כך, אלא מסך שחור כזפת. חשבתי שזו תקלה זמנית בקלטת כי כל הסיפטומים מראים שהיא פגומה, אך לאחר כמה שניות של כלום חשבתי לעצמי "אולי משהו קרה בעצם לטלווזיה" אז קמתי מהספה אל כיוון הטלווזיה כדי לראות אולי משהו לא בסדר בטלווזיה, אך כשנגעתי בכבל האחורי הטלווזיה פרצה בטון העוצמתי שיכלה לתת ודפקתי את הראשי מבהלה איומה על משטח העץ שהיה מעל הטלווזיה ונחתתי חזרה על הטלווזיה ואז שמעתי שורה מתוך שיר הפתיחה של הפיג'מות "הם לא כל כך יפים" רק ברברס. בדיוק אחר כך הופיע מסך שחור והשקט סרר כאילו כלום לא הושמע קודם ולאחר מספר שניות הפרק עבר ישירות לאנימציית חילוף אל היום מהלילה, אך זה עדיין היה נראה כמו לילה והשמש לא חשפה את קרנייה. ישבתי על הספה חזרה כשאני מלטף את ראשי מתוך כאב וממשיך לצפות בסבלנות.

הפרק המשיך כפרק רגיל למדי: קובי הכה קלות את ביטנו מרעב, עודד ניסה להבין אם קוביה הונגרית באמת הגיעה מהונגריה ואילן מנסה לכתוב שיר חדש ללהקה ושוב נתקל במחסום כתיבה. אך משהו לא היה תקין כל כך. כשהסתכלתי על אילן הוא היה נראה יותר מתוסכל ממה שהסדרה באמת הציגה עד עכשיו. ידו הייתה הדוקה בין שניי זוויות מצחו והעיפרון שאחז היה שבור. ולפתע פתאום, מתוך כל השקט הכבד שהיה עד עכשיו שמעתי את קובי צורח באקסטזה רבה "אני רעב!" כשפיו נפתח כפליים ממה שפה של בן אדם נורמאלי יכול להפתח! זה היה מטורף, אפילו בשביל הסדרה הזאת. אז אחר כך המצלמה הייתה מכוונת על עודד ובחיי, הפנים שלו היו כועסות, דבר שלא אפיין את הדמות שלו. המסך נתקע לרגע על אותם הפנים של עודד והשניות הקצרות שהרגישו לי כמו נצח גרמו לי לחשוב במוחי "מה לעזאזל אני רואה עכשיו?" ולפני שהגעתי למסקנה עברה סצנה אך לא באופן מקצועי, אלא באופן חתוך, והסצנה הזאת התקיימה בהמבורגרי, כשגרי מנקה את השלט של ההמבורגרי ורוני יושבת באחד השולחנות ומכינה שיעורים באופן רגיל למדי. אבל הסצנה הזאת הייתה מטושטשת. לקחתי את השלט ולחצתי "השהה" וכשהרכבתי את המשקפיים…. התחלתי להסיק מסקנות על הפרק…. הבטתי במסך וראיתי שהוא מטושטש עי תמונה שקופה וכשראיתי מקרוב הבנתי שזו אותה התמונה של עודד שנתקעה למשך כמה שניות. אך היה המום לגלות שבהבחנה דקה יותר… עודד לא היה כועס כמו בתמונה התקועה. הוא היה עצוב ובוכה. במקצוע שלי אני קורא שפת גוף, אז כשראיתי את גופו של עודד מכווץ ובוכה, ישר העלתי בדעתי שהוא פוחד ממשהו. הייתי סקרן לגלות מה מתרחש בפרק והמשכתי, כשאני צופה בסצנת ההמבורגרי כששקופית התמונה של עודד המסכן מוציאה אותי מריכוז.

"רובי! אני רעב!" צעק גרי בקטנוניות אל עבר הבמאי, רובי דואניס. שבירת הקיר הרביעי הייתה לגיטימית בסדרה ולכן זה היה נראה לי שהפרק חזר להיות פרק רגיל ונורמטיבי. האומנם? רובי החזיר לגרי תשובה שטלטלה לי את הילדות: "גרי תסתום את הפה המזויין שלך ותפסיק לקטר כאילו כל שאר ההפקה כאן לא סובלת!" לא. זה לא מה ששמעתי. רובי באמת קילל? השורה הזאת הטילה בי ספק האם זה פרק שהתסריט שלו הוכן ככה בכוונה, או שזה פרק שלא הייתי אמור לצפות בו? לאחר מכן, רוני הסתכלה על אבא שלה, צחקה בלעג כשהיא מצבעה עליו באצבע מאשימה ואז לוחשת לו "אני יודעת מה יקרה, אבא שלי" ויוצאת מהמבורגרי בצהלה ובדילוגים. גרי מביט ישירות למצלמה במרחק של כ-20 מטר מהמצלמה, מביט בה במבט נואש וחסר אונים. מכאן והלך המסך דהה אל השחור. אמרתי לעצמי "נו באמת…" וניצלתי את הרגע הזה לנמנם קצת בישיבה על הספה. בין חלומותיי שמעתי מנגינה מוזרה שנותנת הרגשה מוזרה, הרגשה שלא הכרתי בחיי. אני פוקח את עיניי, מרים את עורפי מהספה, מנגב את שובל הריר שעוד שנייה נזל על הרצפה וחוטף התקף ענק של צמרמורת כאשר אני רואה את מה שאני רואה בטלווזיה…

תמונה של גרי. התמונה הזאת נראת כמו התמונה האחרונה שהופיעה בסצנה בהמבוגרי, שם גרי היה נראה נואש וחסר כל אונים, אבל התמונה הזאת עוררה בי אימה. היא לא הייתה רגילה, היא הייתה נראת כמו תמונת פספורט, גרי צולם שם מטר אחד מהמצלמה, ברקע של ההמבורגרי, בדיוק באותה פוזה שהיה בה בסצנה האחרונה, אבל הפעם עיניו אדומות כצבע הדם שזלג מיהן אל החיוך המרושע והמלא זדון שנפרס על פניו. הוא היה נראה… רשע. אני בחיים שלי לא ראיתי מבט כל כך מרושע אצל אדם. אני ידעתי שגרי הוא שחקן טוב, אבל האם זה היה משחק? אבל אני רוצה שתדעו עוד דבר אחד – המנגינה ששמעתי בין חלומותיי היא אותה המנגינה ששמעתי כשהתמונה הזאת הופיעה! זו מנגינה שאני לא יודע איזה כלי מנגן אותה או באיזה קצב מסויים, זה פשוט היה נשמע מוזר וזה העביר בי צמרמורת איומה כששמעתי אותה וראיתי את הפנים המרושעות של גרי.

לפתע, שוב בלי הודעה מוקדמת הפרק עבר לסצנה וכמו סצנות הקודמות, זה עבר בחיתוך ובחוסר מקצועיות. ישר הפריים עבר לביתה של גברת ברכה שאיתה נמצא מר לטין. גברת ברכה מדברת ומדברת ועל פי שפת הגוף שלה והשפתיים שלה היא נראת שהיא מדברת בלהט על וועד הבית שהחוליגנים, הלהקה, הייתה צריכה לשלם לה לפני חודש, אבל מה שהיה מוזר בסצנה הזאת היה שבעצם לא נשמע באותה הסצנה סאונד. ואז בפעם הראשונה בחיי הבנתי שמר לטין בעצם חירש ושבמשך כל הסדרה הלהקה לעגה לו. השניים יוצאים מהדירה אל חדר המדרגות וברכה דופקת בחוזקה על הדלת של הלהקה. היא דפקה פעמים רבות באגרסיביות ולבסוף שהפסיקה, היא פרצה בצרחה יוצאת דופן שנשמע כמו קול של ילדה צורחת ומייללת כשהמסך שלי מהבהב במהירות רבה! זה היה איום ונורא ובאתי לכבות את הטלוויזיה כי לא יכולתי לשאת בפרק הנוראי הזה! זה באמת עבר אפילו את הסיבולת הנפשית שלי. אבל בנקודה הזאת, לפני שלחצתי על השלט, ראיתי מחזה לא נעים בכלל…. זה הופיע בתור תמונה דהויה שנתקעה באמצע תהליך הדהייה והיא הופיעה על מסך שחור במשך כדקה…. מר לטין אונס את גברת ברכה.

רציתי לנגום מכוס המים, אבל הכוס נפלה מהיד הרועדת שלי והתנפצה על הרצפה. במשך דקה ראיתי את התמונה הזאת, וחברים… אני לא מאחל לאף אחד את הרגשת השיתוק מהפחד הזו. עברה דקה ובפעם הראשונה בסדרה הפריים עבר בצורה הגיונית ולא חתוכה כשחברי הלהקה, יחד עם אלונה מהלכים אל ההמבורגרי. אבל שנייה אחת, שנייה אחת! אמרתי הגיוני? התכוונתי למעורר טרור. החבורה נכנסה להמבורגרי וכאשר המצלמה עברה מחוץ למסעדה אל תוכה, ראיתי בפריים אחד משהו מזעזע לחלוטין – על דלת המקרר שמכיל את הבקבוקים המורעלים בהמבוגרי, הייתה תלויה מודעה אבל על שמה של שפרה מנדלבאום. אכן כן. הסיבה היחידה שאנחנו לא ראינו את שפרה היא בגלל שהיא לא בחיים. ואתם רוצים לשמוע משהו יותר מזעזע? על החלון שהיה מימין המקרר היה כתוב בכתב מהול בדם גס – "הזונה הזאת תמשיך לרדוף אחרי גם לאחר מותה". לא, נדב, לא. אתה לא ראית את זה. את האמת, אני צלמתי את זה במצלמה שלי למקרה שאם זה היה באמת תופעת לוואי של הזעזוע שחטפתי בהתחלה מהמכה שקיבלתי בראש. המשכתי בפרק וראיתי שזה היה רק לפריים אחד ונעלם, אך כשהבטתי במצלמה גיליתי שמה שראיתי היה אמיתי! מה לעזאזל עובר על הסדרה הזאת?! הפרק המשיך שקובי נכנס ברוח אלימה אל הדלפק של ההמבוגרי וחוטף משם את כל ההמבורגרים, בזמן שעודד מחזיק את הקוביה ההונגרית מפורקת מהרס ואילן מניח את מחברת השירים שלו שהשורה היחידה שהיה בה הייתה "אני רוצה להתאבד, עכשיו". היחידה ששמרה במשך כל הסצנה על איפוק ודבקות בדמות הייתה אלונה שנראתה רעננה יותר מתמיד. היא הניחה את ידה על הדלפק ועישנה סיגריה כאילו היא נמצאת בהפסקה שלה ולא בסט. העולמות התערבבו לי בראש בין סט למציאות וזה היה רע והייתי מבולבל ביותר. גרי, שנרדם על הגריל הכבוי התעורר וראה שכל ההמבוגרים שהיו ותיכנן להכין כדי להרגיע את רעבו, נעלמו. ואז…. גרי הסתכל על אלונה שהפנתה לו גב. מבטו של גרי היה נראה אפל מאי פעם והוא היה נראה כמו שד, ממש ממש כמו שד. התאורה בהמבוגרי החשיכה את עיניו האדומות של גרי ואז…. זה קרה! גרי התנפל על כתפה של אלונה במורעבות שגובלת בגבול החוסר שפיות כששיניו היו חדות יותר מאי פעם, הוא נגס בכתפה של אלונה הצורחת מכאב עז ולאף אחד לא אכפת! דם משפריץ לכל הכיוונים וגרי תולש עם נבי הזעם שלו את בשר הכתף של אלונה והקלטת יצאה מהמקרן והתנפצה על הרצפה.

הקאתי על הרצפה כאילו אין מחר. האוכל שאכלתי על הבוקר נפלט מפי והקפה שתיתי הבוקר הותז על הרצפה מאפי. הרגשתי חולשה, הייתי על סף עליפון. הגוף שלי לא יכל להכיל יותר את הזעזוע הנפשי שהתחולל בתוכי וטוב שהקלטת נשברה. אף אחד לא צריך את הזוועה הזאת.

באותו הלילה לא הצלחתי להירדם. התמונות, הדם, כל מה שהבנתי מהפרק היה בעצם מה הסדרה באמת מסמלת – תעשייה של גועל חולני שמנסים הכותבים להראות לנו ברובד סמוי והומוריסטי. כל מה שהופיע בפרק המזעזע הזה לא הופיע בשום מקום אחר ופה הבנתי באמת על מה הסדרה רוצה להראות לנו ולא מה שערוץ הילדים רוצה להראות לנו. לא יכולתי להשאר לבד ונסעתי לדירה של הוריי ארוסתי. הייתי ער כל הלילה בזמן שהיא ישנה. חשבתי רק על הפרק הזה במשך כל הלילה ובכל פעם שעצמתי את עיניי ראיתי את החיוך הזדוני של גרי שמביט בי ומנסה לרדוף אותי. פרק 27 היה "סיאנס" ואחרי כוס קפה אני חשבתי לעצמי שאולי הטקס הזה בעצם עורר שד שהשתלט על גרי במצב הכי היסטרי בחייו. אבל לא עוד מחשבות על הפרק. לא עוד סבל. בבוקר התקשר אליי חבר הילדות שלי, רועי. הוא רצה לדבר איתי על פרק 64 וניתקתי לו ישר ברצוף כי לא רציתי לשמוע על זה יותר כלום. הוא התעקש ושלח לי SMS: "מה? זה היה מצחיק בטירוף"