הפתעה – פרק 9 – השלמה:

בפרק הקודם:

"אני חייב להגיד לך שהילד או הילדה שנמצאים בתוך הבטן שלך לא יגדלו לבד, אני אעזור לך כמה שתצטרכי ואעשה הכל כדיו שיחיו כרגיל" הוא אמר לי (ריק).
חיבקתי אותו חזק והרגשתי בטוחה, הבנתי שיש לי חברים טובים שלא יעזבו אותי ושלמרות שקשה לי עכשיו יש לי על מי לסמוך ואני לא לבד.
הבנתי, שאני חייבת להמשיך הלאה.

הפרק:

זה היה השבוע השלישי והאחרון שלי בגבס והעניינים כבר התחילו להתבהר.
התקשרתי לריק וביקשתי שיבוא לבקר, הוא הגיע מיד.
"היי שרה" הוא אמר לי כשנכנס לחדר.
"ריק, טוב לראות אותך, תודה שבאת" אמרתי.
"כמובן שאבוא" הוא אמר וחיבק אותי.
"איך את מרגישה?" שאל.
"יותר טוב, הרגל כמעט החלימה לגמרי, בסוף השבוע יורידו לי את הגבס ואוכל שוב ללכת" אמרתי וחיוך קטן הופיע על פניי.
"החיוך שלך, כמה זמן לא ראיתי את החיוך הזה, אני חושב שמאז הפסקנו ללמוד יחד" הוא אמר.
"קצת קשה לי לחייך בזמן האחרון" אמרתי.
"אני מבין אותך, אבל אני שמח שחייכת, יש לך חיוך מקסים" הוא אמר וחייך אליי.
דקה אחת אחר כך נכנסה שובל לחדר וראתה אותי ואת ריק.
"היי" היא אמרה נבוכה.
"שלום" אמר ריק.
"שובלי, בואי היכנסי" אמרתי לה.
"אממ.. האמת שאני חייבת ללכת, באתי רק כדי לראות מה קורה אתך" היא אמרה.
"אני בסדר, תודה שאת דואגת" אמרתי.
"בכיף, טוב נדבר" היא אמרה ויצאה מהחדר.
אני וריק נותרנו המומים, לא הבנו דבר ממה שקרה עם שובל באותו רגע אבל העדפנו להתעלם.
"אני חייבת לך תודה ריק" אמרתי.
"תודה על מה?" שאל.
"על שעזרת לי להמשיך הלאה, אני לא יודעת איך הייתי עוברת את זה בלעדיך" אמרתי.
"שטויות.." הוא השיב ועצרתי אותו.
"זה ממש לא שטויות, תודה" אמרתי ונשקתי לו על הלחי.
הוא לא הגיב, רק חייך.

מאוחר יותר נשארתי לבדי בחדר וחשבתי לעצמי על כל מה שעברתי בתקופה האחרונה, על ההפתעה שבעלי ניסה להכין לי, על המוות שלו, על ריק ועל ההתנהגות המוזרה של שובל.
אני החלטתי שעליי להמשיך לחיות ללא בעלי כדי לעזור לילד או לילדה שלי לחיות חיים נורמליים והבנתי שגם לי יש סיבה להמשיך לחיות.

לקראת הערב שובל התקשרה אליי.
"היי שרה" היא אמרה.
"שובל, מה קורה? את מתנהגת מוזר לאחרונה" אמרתי.
"כן.. יש איזה משהו שגורם לי להתנהג ככה וזה קשור לריק, פשוט ש.. יש לי טראומה משוטרים".