הפתעה – פרק 8 – דיכאון:

בפרק הקודם:

"אני לא הייתי רוצה שהילדים שלי יגדלו בלי אמא" הוא אמר ואני שתקתי.
"אני ממש מצטער אבל המפקד קורא לי, אני חייב ללכת" הוא אמר וניתק את השיחה.
היה לי עצוב בשביל ריק והמצב שלו, שהוא כמעט כמו המצב שלי גרם לי להיכנס לדיכאון.

הפרק:

"היי" אמרה לי שובל כשהיא נכנסה לחדר בית המלון.
"היי" אמרתי בוכייה.
"מה קרה?" היא שאלה.
"למה זה מגיע לי? אניח לא מאמינה שהוא הלך ואני עכשיו בהריון, הילד שלי יגדל בלי אבא, מה הוא עשה שמגיע לו לגדול בלי אבא??" אמרתי והדמעות המשיכו והמשיכו לזלוג מעיניי.
פניתי אל שובל וחיבקתי אותה חזק.
"שרה, הילד אולי יגדל בלי אבא אבל יהיו לו שתי אמהות" היא אמרה לי.
"תודה שובלי, אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך" אמרתי מנסה לנגב את הדמעות שממשיכות לזלוג מעיניי הבהירות.

כמה דקות מאוחר יותר נשמעו דפיקות על הדלת וריק פתח אותה.
"ריק?" אמרתי עם דמעות בעיניי ומאמצים רבים לא לפרוץ בבכי.
"שרה, הייתי מוכרח לבוא לבקר אותך, הבאתי פרחים" הוא אמר וחיבק אותי.
"מה קרה לרגל שלך?" הוא שאל.
"נשברה, אבל זאת הצרה הכי קטנה שלי כרגע" אמרתי.
"תודה שבאת, תכיר זאת שובל, החברה הכי טובה שלי" הוספתי.
"נעים להכיר אותך, שמי ריק" הוא פנה לשובל.
"נעים גם לי" היא ענתה מפוחדת.
"שרה, תקשיבי אני נזכרתי שאני חייבת ללכת, הבטחתי לבעלי לעשות קניות לפני שהוא חוזר מהעבודה, אני אחזור מחר" היא אמרה לי.
"אוקיי, תודה שבאת, להתראות" אמרתי והיא יצאה מהחדר.
"זאת הייתה היכרות קצרה" אמר השוטר וגיחך.
אני לא הגבתי, התיישבתי על המיטה ושוב התפרצתי בבכי.
"את יודעת, כשאשתי נפטרה אני הגבתי בדיוק ככה, בהתחלה הכחשתי את מותה, אחר כך חיפשתי אשמים והאשמתי את הרופאים שלא טיפלו בה טוב מספיק, אחר כך לא האמנתי שזה קורה לי ואז נכנסתי לדיכאון שזה בדיוק המצב בו את נמצאת עכשיו, אני רוצה להגיד לך שאת בדרך הנכונה להמשיך הלאה" הוא אמר לי.
ניגבתי את הדמעות וחיבקתי אותו.
"תודה" אמרתי.
"אני חייב להגיד לך שהילד או הילדה שנמצאים בבטן שלך לא יגדלו לבד, אני אעזור לך כמה שתצטרכי ואעשה הכל כדי שיחיו כרגיל" הוא אמר לי.
חיבקתי אותו חזק יותר והרגשתי בטוחה, הבנתי שיש לי חברים טובים שלא יעזבו אותי ושלמרות שקשה לי עכשיו יש לי על מי לסמוך ואני לא לבד.
הבנתי, שאני חייבת להמשיך הלאה.