הפתעה – פרק 6 – כעס:

בפרק הקודם:

"שירות חדרים" נשמעו דפיקות על דלת חדרי.
"בשעה כל כך מאוחרת?" שאלתי.
"זה משלוח מהמשטרה, הם ביקשו שתקבלי את זה" ענה לי הקול מעבר לדלת.
פתחתי את הדלת ולקחתי מעטפה חומה מידיו של סדרן בית המלון.
פתחתי את המעטפה ובתוכה היו תמונה של שי, פרטיו ומכתב המבקש ממני לאשר אותם.
בנוסף היה כתוב במכתב:
"שי ג'פרסון ז"ל" ואני נכנסתי לשוק חיי כשגיליתי שזה לא היה רק חלום וששי, בעלי האהוב, באמת נפטר.

הפרק:

"שובל" אמרתי בוכייה לשובל בטלפון.
"שי… הוא הוא הוא מת!!" פרצתי בבכי.
"את הבטחת לי שלא יקרה לו כלום, שהחלום לא אמתי, את שיקרת לי!" התחלתי להתעצבן.
"שרה דיי!" היא אמרה.
"אני לא באמת יכולתי לדעת שזה מה שיקרה, אני קיוויתי שהחלום לא אמתי" היא אמרה לי.
לקח לי זמן להגיב לה, הדמעות הציפו את כולי ולא הייתי מסוגלת לדבר.
"שי!!!" צרחתי ונפלתי על הרצפה.
אני לא יודעת מה קרה בזמן שנפלתי אבל כשהתעוררתי זה היה בבית חולים כששובל עומדת לידי.
"סוף סוף התעוררת" היא אמרה לי.
"כמה זמן הייתי בחוסר הכרה?" שאלתי.
"בערך שעתיים" היא אמרה.
"שעתיים?! איך זה ייתכן?" הופתעתי.
"את גילית שהחלום שלך על שי התגשם ואיבדת את ההכרה".
הייתה דממה, אף אחד לא אמר מילה אחרי המשפט הזה ובזמן השקט התחלתי להיזכר בתקרית בה שי נפטר.
"הכבאים" אמרתי לפתע.
"הכבאים, הם אשמים במות בעלי זה הם!!" אמרתי בטוחה בעצמי.
"הכבאים? איך הם אשמים?" שאלה שובל.
"הם הרגו אותו!! הם יכלו להציל אותו או לפחות לתת לי למות אתו.." אמרתי עצבנית לגמרי.
"את מדברת שטויות שרה, הכבאים עשו את העבודה שלהם נכונה, זו ממש לא אשמתם ששי מת" היא אמרה.
"אז את אתם? טוב זה ברור, הרי בעלך חי וקיים נכון?!" אמרתי.
"מה זה קשור לבעלי בכלל?" היא שאלה.
"את בחיים לא תדעי מה זה לאבד בעל, אבל לא משנה תמשיכי להצדיק את הכבאים, הרי הם אלו שתמיד היו לעזרתך ולא אני ובעלי. לכי!" אמרתי בכעס.
"שרה אנ.."
"לכי כבר! לא רוצה לראות אותך פה, נמאסת עליי!" היא יצאה עצבנית מחדר בית החולים וטרקה את הדלת.
קמתי מהמיטה ופניתי לצאת, אך אז פנה אליי הרופא:
"לאן זה?" הוא שאל.
"הביתה, המקום הזה נמאס עליי" עניתי.
"את יודעת שאת לא יכולה ללכת נכון? עוד לא עשינו לך את הבדיקות" הוא אמר.
"לא אכפת לי! אני בריאה ואני הולכת" אמרתי ויצאתי מהחדר, אך באמצע המסדרון לא הייתי מסוגלת להמשיך ללכת ונפלתי על הברכיים.
"מה קורה לי?" שאלתי את הרופא שהתקרב.
"את חטפת מכה חזקה כשנפלת, יש לך שבר ברגל, בואי אני עזור לך ללכת" הוא אמר.
"לא! המקום היחיד שאני הולכת אליו עכשיו זה הבית שלי" אמרתי וניסיתי לקום על הרגליים, אך נפלתי מיד.
"תפסיקי להיות כל כך עקשנית, את רק תעשי לעצמך נזק גרוע יותר" אמר הרופא.
בסופו של דבר השתכנעתי לקבל את הטיפול וחזרתי יחד עם הרופא לחדר.
כל כך כעסתי על הכבאים וגם על שובל שהצדיקה אותם אבל לבסוף הבנתי שלא משנה כמה אני אכעס, שי כבר לא יחזור.