הפתעה – פרק 4

בפרק הקודם:

"שרה!" קראו לי השוטרים.
"כן?" עניתי.
"החלטנו שאת יכולה להיכנס לשם" אמר השוטר הנחמד.
"באמת?" שאלתי בתמימות.
"כן, אני אתלווה אלייך" הוא אמר ואני והוא התחלנו לצעוד לעבר הדירה.

הפרק:

עלינו במדרגות וראינו כי הכל שרוף אך המשכנו לעלות ונעצרנו בדלת הדירה.
"את באמת רוצה להיכנס? את יודעת שזה לא עומד להיות מראה מרהיב במיוחד, את תעמדי בזה?" שאל השוטר.
"אני לא בטוחה בכלום חוץ מבזה שאני רוצה לראות אותו" עניתי.
"אוקיי, אם כך בואי ניכנס" הוא אמר ופתחתי את הדלת.
כל הדירה הייתה שרופה, הארונות, הסלון, המרפסת כמעט ולא נותר דבר. הלכתי לכיוון המטבח והמטבח כולו היה שרוף עד יסוד. הלכתי כדי לראות את בעלי אבל כל מה שהיה שם היה עפר ומסביבו היו סרטים של המשטרה: "אין מעבר".
"שי!!" צרחתי עם דמעות בעיניי. פרצתי בבכי ללא הפסק, לא יכולתי לראות אותו שם או יותר נכון את מה שנשאר ממנו.
"אני מצטער" אמר השוטר.
"לא, לא, לא!!" צרחתי.
"תקשיבי, אני יודע שקשה לך אבל את חייבת להמשיך הלאה, זה מה ששי היה רוצה" הוא אמר.
"אתה לא יודע מה הוא היה אומר, אתה לא הכרת אותו בכלל אז איך אתה מעז להגיד את זה!" אמרתי לשוטר וחזרתי לבכי שלי.
"שי, למה עזבת אותי?! אני אוהבת אותך…" צרחתי ואחר כך החלשתי קולי.
"שרה" אמר השוטר ברוגע ושם את ידו על כתפי.
הסתובבתי אל השוטר וחיבקתי אותו חזק, שמחתי שהוא נמצא לידי.
"תקשיבי אנחנו נעבור את זה, אנחנו נקבור אותו ונעשה לו טקס מכובד, הוא יקבל את הכבוד המגיע לו" אמר השוטר.
"עכשיו בואי, אנחנו צריכים לצאת מפה, אני אקח אותך אתי לתחנה ונחכה להודעות חדשות" הוא הוסיף.
יצאנו מהבניין ונסענו לתחנת המשטרה שם השוטר הביא לי כוס מים קרים.
"קחי שתי, את צריכה לשתות" אמר לי.
"אני לא צמאה" אמרתי.
השוטר התיישב לידי ואמר:
"אני יודע שקשה לך, גם אני איבדתי פעם מישהו יקר לי, אני יודע איך זה מרגיש אבל חייבים להמשיך הלאה, אני יודע שעכשיו קשה אבל זה יעבור, את תראי".
לא הגבתי לו, לקחתי את כוס המים מידו ולגמתי מהם.
לאחר כמה דקות קיבל השוטר דיווח כי עלינו להגיע לזירת האירוע וללכת לקבור את שי.
נסענו לשם מהר, כשהגענו ירדנו מהניידת ויצאנו להלוויה של שי.
קברנו אותו והתחלנו לספר עליו דברים, ההורים שלי ושל שי לא היו בחיים ושנינו היינו ילדים יחידים כך שרק אני ושובל היינו שם אם לא מחשיבים את השוטרים הרבים והחזן שקבר אותו.
"שי" אמרתי בבכי.
"אני רוצה להגיד לך תודה, תודה על הזמן הנפלא שהעברנו יחד, תודה על שתמיד היית שם בשבילי, אני אתגעגע אליך כל כך. היית לי הבעל הכי נפלא בעולם בחודשיים בהם אנו נשואים ואני אפילו לא הספקתי לספר לך שאני בהריון ממך, תכננתי לספר לך את זה היום אבל כנראה שהגורל רצה אחרת.." עצרתי את דבריי והתחלתי לבכות.
"שי, תודה על הארוחות הנפלאות שהכנת לי בכל פעם שבאתי לבקר, תודה על ששמרת לי על שרה ושנתת לי שיעורים לחיים, אני בחיים לא אשכח אותך" אמרה שובל.
בסיום ההלוויה פינו השוטרים את המקום ורק אני ושובל נותרנו ליד הקבר, לא הייתי מסוגלת לזוז, לא רציתי לעזוב אותו שם לבד.
כשירד הערב נסעתי עם שובל לביתה וישנתי שם או יותר נכון ניסיתי לישון כי לא הצלחתי להירדם.
"שובל את ערה?" שאלתי אותה.
אבל שובל לא ענתה לי, היא ישנה שינה עמוקה ואני נשארתי לבדי בחושך.

-המשך יבוא-