הפתעה – פרק 2:

בפרק הקודם:

"אני בבית" אמר שי לאחר נצח של המתנה לבואו.
"שלום מאמי" אמרתי ונשקתי על שפתיו.
"יפה שלי, כל היום אני חושב עלייך, הכנתי לך הפתעה אני רק צריך שתכנסי לחדר לכמה דקות" הוא אמר ואני נכנסתי לחדר.

אני לא יודעת מה קרה או מה הוא בדיוק תכנן לי, אבל לאחר כמה דקות הרחתי ריח שרוף חזק שבא מכיוון המטבח.

הפרק:

יצאתי מהחדר כדי לברר מה קרה וראיתי כנגד עיניי להבות ענקיות מסביב לשי בעלי. בלי לדבר הרבה התקשרתי למכבי אש ובזמן ההמתנה ניסיתי לכבות את האש בעצי אך היא לא כבתה והלהבות החלו מתפשטות במהירות.
תוך שתי דקות הגיעו מכבי האש ופינו את כל הדיירים מהבניין.
"כל הדיירים מתבקשים להתפנות מהבניין, אני חוזר, כל הדיירים מתבקשים להתפנות מהבניין" אמר אחד הכבאים.
הדיירים יצאו בסערה מן הבניין ורק אני ובעלי נשארנו בדירה.
לפתע הגיעו שני כבאים ונכנסו לדירה.
"היי את, צאי מיד מהדירה, בואי אתנו" אמר אחד הכבאים.
"אני לא משאירה אותו פה לבד" אמרתי.
"מותק צאי, אני אהיה בסדר, סמכי עליי" אמר שי עם ספקות במילותיו.
הלכתי עם הכבאים ויצאתי מהבניין. האש התפשטה יותר יותר והבניין כולו החל עולה באש.
"לא!!" צעקתי עם דמעות בעיניי. "שמישהו יעזור לו, אתם לא יכולים להשאיר אותו בפנים, הוא ימות!!" לא ויתרתי והמשכתי לצעוק שמישהו יעזור לו, אבל לא נתנו לי להתקרב לשם, לא יכולתי להציל אותו בעצמי.
צעקתי כל כך חזק עד שהרגשתי סחרחורת וראיתי את כל האנשים מסביבי מטושטשים. העיניים שלי נעצמו ונפלתי על הקרקע.

כמה דקות אחר כך התעוררתי וראיתי את הכבאים מנסים להשתלט על האש אך היא התגברה ובעלי שי נשאר בפנים.
התחלתי לצרוח, דמעות זלגו מעיניי ללא הפסק, ידעתי כי בשבילו זוהי סוף הדרך.

כשהכבאים הצליחו סוף סוף להשתלט על האש פנה אליי אחד הכבאים.
"אני מצטער" הוא אמר.
"מצטער? יכולתם להציל אותו! בגללכם הוא מת!"
"אני מתנצל אבל עשינו הכל כדי להציל אותו" הוא אמר ושם את ידו על כתפי.
"תתרחק ממני! אני לא רוצה לשמוע, אתם הרגתם אותו!" צעקתי והעפתי את ידו.
לא הייתי מסוגלת לאסוף את עצמי, כל כך כאב לי, האשמתי את עצמי ואת הכבאים במותו והאמנתי כי יכולנו להציל אותו לו היינו משקיעים יותר מאמץ.

"דיירים יקרים, אנחנו מתנצלים על אי הנוחות אבל הבניין כולו נשרף. תיאלצו לפנות את המקום" אמר אחד הכבאים.
"מה? מה לפנות? לאן נעבור עכשיו? מה נעשה?" נשמעו קולות הדיירים.
"תוכלו ללון במלון הכוכב הנמצא בקצה הרחוב עד לשיפוץ הבניין מחדש" הוא אמר.
"בימים הקרובים תוכלו לחזור ולאסוף את דבריכם שניצלו, עד אז אתם מתבקשים להתרחק" הוסיף.
כולם פינו את המקום ואני היחידה שלא זזה, עמדתי במקום, חיכיתי לראות את שי בעלי.
"את לא יכולה להיכנס לשם" אמר לי אחד הכבאים כשהלכתי לראות את שי בעצמי.
"זה לא מעניין אותי מה אני יכולה ומה לא, אני נכנסת" אמרתי בעצבים.
"אל תזוזי, את עצורה!" נשמע קול מאחורי לאחר שהתחלתי להתקדם.

-המשך יבוא-