"הפרויקט" – פרק 1
שותקים.
רועדים.
מפוחדים.
טיפות הגשם נפלו על הגג השקוף. מה שגורם לרעש חזק ומעצבן במיוחד.
"ולכן כולנו צריכים להיות חזקים!" הוא צועק. מסיים את הנאום שלו בהנפת ידו השמאלית.
בתוך מספר דקות האולם שהיה מלא התרוקן.
נשארתי שם, עדיין עומדת זקופה. מתבוננת איך התפאורה מתפוגגת.
"סקוט!" קול נשמע מאחורי. גורם לי לקפוץ בבהלה.
ליבי פעם בחוזקה כאשר ראיתי את אנטוניו עומד מולי במדיו המרשימים, "אדוני." אמרתי בעודי מתנשפת קלות.
"מה את עושה פה?"
קימטתי את גבותיי, "חושבת," חייכתי חיוך קטן ומתנצל.
"על מה?" הוא התקרב.
"על הנאום שלך אדוני, הוא היה מעורר השראה."
"אני שמח לשמוע" הוא אמר ופניו היו רחוקות מלהיראות שמחות. הוא שפשף את ידו השמאלית והיחידה במעילו ואמר, "עכשיו עם את יכולה….."
אני אהיה כנה הפסקתי להקשיב לו באיזה שלב. אני טיפוס שמרחף, אני נוהגת להקשיב לאנשים ואחר כך לרחף בבועת המחשבה שלי.
הסתכלתי בצורה שבה שפתיו הדקות זזות, ובצורה שהוא מסדר את שיערו – מלא ג'ל שמעלים את הנפח בשיערו השחור.
"מדיסון סקוט!" הוא צעק.
"הו, סליחה" ניערתי את ראשי.
"תחזרי לחדרך!" הוא צעק. מצביע לכיוון היציאה.
אני במקום הזה הרבה זמן, למדתי כבר שברגע שהמנהל, אנטוניו, צועק צריך להשפיל מבט וללכת בדממה.
התקדמתי לכיוון החדרים.
חדר צמוד לחדר שצמוד לחדר שצמוד לחדר אחר.
החדר שלי הוא חדר עם עוד שלושה אנשים. אף פעם לא הבנתי את הרעיון המוזר והחדשני שלהם להכניס בנות ובנים לחדר אחד. כולנו יודעים שזה עלול להיגמר רע.
את האמת, אף פעם לא הבנתי את הרעיון של המקום הזה בכללי. הוא אפלולי, הוא קודר, הוא עצוב, הוא מסתורי אך בכל זאת אני רואה כאן ניצוץ של שמחה.
הכנסתי את המפתח הקטן והכסוף לתוך מנעול הדלת.
שלושה סיבובים והדלת החורקת נפתחה.
"הי!" צעקתי ברגע שהכנסתי את כף רגלי אל תוך החדר הקטן ששוב מבולגן כמו תמיד.
"שלום!" מבטא אירי כבד ולא מוכר נשמע.
נבהלתי לראות נער גבוה בעל שיער אדמוני ועיניים ירוקות.
"פין מקארת'ור" הוא הושיט את ידו לכיווני. אני חושבת שהוא רמז לזה שאני אלחץ לו את היד.
"מדיסון" לחצתי את ידו, "סקוט" הוספתי במהרה.
התיישבתי על מיטתי והוא מולי על המיטה שתמיד הייתה ריקה.
שתיקה מוזרה עברה בנינו. הוא הביט בסקרנות על החדר, ואני הבטתי בסקרנות בו.
שפשפתי את ידיי, "אז אתה..?" ניסיתי להתחיל נושא שיחה.
"אירי." הוא אמר בגאווה. יכולתי לנחש את זה.
חייכתי, "התכוונתי לשאול ממתי אתה פה?"
הוא נאנח, "כמה שני-" הוא קטע את עצמו ברגע שהדלת נפתחה ורוז, העוזרת של המנהל אנטוניו דחפה נער לא מוכר בעל שיער בלונדיני אל תוך החדר.
"החדר שלך! ואל תנסה אותנו שוב!" היא צעקה וטרקה את הדלת.
'החדר שלך' ? אני מקווה שהיא התבלבלה.
עיניו ננעצו בי ובפין. הוא נשם עמוק וזרק את התיק הקטן שלו על המיטה של אלין.
אני תוהה למה שני אלה בתוך החדר שלי.
"מה." הוא אמר, פחות שאל.
ניערתי את ראשי והפנתי חזרה את תשומת ליבי אל פין שנראה מבולבל כמעט כמוני, "אז מה באת להגיד?"
"אני כאן מגיל שתיים עשרה."
"ואתה?" חייכתי אל הנער שנראה מותש.
"עייף." הוא מלמל, זורק את עצמו על המיטה ומניח בכבדות את הכרית מעל ראשו.
נאנחתי.
שתיקה מצחיקה עברה בין כולנו. פין שיחק עם אצבעותיו בדממה, הנער החדש שאת שמו כנראה לא אדע בקרוב בהה בתקרה ואני… אני התבוננתי בדלת מקווה שמישהו מוכר ייכנס.
כעבור כמה דקות הדלת נפתחה ואלין ואפריל נכנסו. חבל שלא קיוויתי שמיליון דולר ייכנסו לחדר.
"איפה היית?" אלין שאלה והעיפה את שיערה השטני מעבר לכתפייה.
"נשארתי באולם" מלמלתי. מחכה כבר שאחת מהן תשים לב לכמה אנשים שלא כל כך קשורים.
"ומי אלה?" אפריל התיישבה לידי,
"זה פ-"
"פין" הוא קטע אותי והושיט את ידו לכיוון אפריל שלחצה לו את היד בחשש.
"זאת אפריל, זאת אלין וזה.." הצבעתי על הנער,
"ג'ון." הוא אמר קולו מעט עצוב.
"אז זה ג'ון" חייכתי לאפריל ואלין שנראו מבולבלות. "הא.. איפה נייתן?" קימטתי את גבותיי.
אז כמו שהבנתם, אפריל, אלין ונייתן הם השותפים שלי לחדר.
"אני חושבת שהוא הלך לחדר מוזיקה" אלין מלמלה,
"או שהוא הלך לחדר כושר" אפריל צחקה. "פין וג'ון, מממ… מה הקטע שלהם?"
שפשפתי את ידיי, "אני באמ-" ושוב קטעו אותי. הפעם זה היה ג'ון.
"אנחנו השותפים החדשים שלכם." ג'ון צחק. ממשיך לבהות בתקרה.
"מה?!" פלטתי. עד שהתרגלתי לאפריל, נייתן ואלין אני צריכה גם אותם.
"מצטע-" ג'ון נקטע על ידי אזעקה מחרישת אוזניים.
הו שיט, זה מתחיל.
תגובות (7)
אהבתי המשךךךךךך
יפה ממש תמשיכיייי
זה ממש טוב, מחכה להמשך בקרוב.
מצטערת שלא הגבתי קודם… לא ראיתי שהמשכת…
בכל מקרה: זה נראה ממש מגניב, אבל את יורדת שתי שורות בכל פעם ובעצם יוצרת פסקה חדשה במקום פשוט לרדת שורה…
אבל לא נורא ^^ זה ממש כלום.
טוב, אז… תמשיכי. ( :
אני יודעת שאני יורדת שורה.
יש לי בעיה עם עצמי שאני פשוט לא יכולה לכתוב כמו שצריכים לכתוב.
זה מפריע לי בעין ואני פשוט לא יודעת למה זה מוציא אותי מדעתי וגורם לי להתבלבל.
גם כשאני באה אחר כך לקרוא את זה.. זה מעייף אותי ויוצא שאני לא קוראת את זה בכלל…
אז אני יודעת שככה לא צריכים לכתוב אבל יש לי בעיות לא ברורות עם הדבר הזה (:
מצטערת… חחח ☺
מתי את ממשיכה?
אהבתי… ואין לע כוח להרחיב.