הפנימייה של מר פרובז פרק 2

"לוסי, מה את חושבת על זה?" לוסי קפצה ממקומה. היא לא שמה לב שהיא שקעה שוב פעם במחשבות ולא הקשיבה בכלל לדיון שהתנהל סביב השולחן.
"אני לא יודעת… אני מעדיפה להימנע בעניין הזה." היא מלמלה.
"לא הקשבת למילה ממה שאמרנו, נכון?" שאל אותה סטיבן.
"אני מצטערת, אני פשוט לא מרוכזת." היא אמרה וקמה. החברים שלה הביטו בה באדישות, היא התנהגה ככה כל הזמן. קצת מעופפת, לא מרוכזת, מעדיפה להיות לבדה מאשר עם אחרים.
"אני הולכת כי-"
"יש לך משהו חשוב לעשות, הבנו, לכי." אמר דון, שכבר נמאס לו מכל התירוצים שלה כל פעם.
היא לקחה את התיק שלה והסתלקה. לא היו הרבה שדות פתוחים בניו-יורק, והיה לה חשק לקצת טבע, אז היא עלתה על האוטובוס הראשון שראתה.
"כמה רחוק זה מגיע?" היא שאלה את הנהג.
"עד למיזורי. אני לא בטוח שאת רוצה לנסוע כל כך רחוק." הוא אמר.
"זה מעולה, למען האמת." היא אמרה ושילמה לו. היא התיישבה בקצה האוטובוס ועצמה עיניים.
נסיעות הרדימו אותה.
"תחנה אחרונה, מיזורי." היא התעוררה לקול צעקה. היא קפצה ממקומה, תפסה את התיק שלה וירדה בריצה מהאוטובוס.
היא עמדה בשולי כביש מהיר, שמשני צדדיו שדות ירוקים וצהובים. מידי פעם היא יכלה לראות חווה במרחקים.
היא אהבה מידית את המקום הזה.
היא תלתה את התיק על שתי הכתפיים ויצאה בריצה לתוך השדות.
היא רצה בלי לחשוב, נפלה מידי פעם. היא רדפה אחרי פרפרים למרות שלא הייתה מסוגלת לתפוס אותם, קפצה ודילגה כמו מטורפת עד שהתעייפה ונשכבה על הדשא הרך.
היא קטפה תלתן עם ארבעה עלים ותלשה עלה אחד.
"ארבעה זה יותר מדי. שלושה זה מספר מושלם." לחשה לו וזרקה אותו הרחק ממנה.
דבורה התיישבה על האף שלה.
"שלום גברת דבורה. מחפשת דבש? אני לא פרח. הנה פרח." מלמלה לוסי וקטפה פרח, היא קירבה אותו לדבורה. הדבורה התעופפה ממנה בקול זמזום הלאה.
היא שכבה שם כמה שעות, עד שהשמש החלה לשקוע.
"אני כל כך עייפה. אני חייבת לחזור הביתה." אמרה והתיישבה. היא הייתה רעבה, עייפה ואיבריה היו נוקשים מחוסר תזוזה.
"אני אלך ברגל." אמרה וחזרה לכיוון הכביש. היא החלה ללכת לאורכו בכיוון שממנו הגיעה על האוטובוס.
ליד פנייה עצר לידה רכב שחור.
"מה את עושה פה לבד?" שאל אותה גבר בן ארבעים בערך, בחיוך ממזרי.
"הולכת הביתה." היא ענתה בתמימות.
"את גרה קרוב לכאן? רוצה שאני אסיע אותך? אני יכול להביא אותך לאן שתרצי." אמר לה. היא הנידה בראשה, למרות שנראתה תמימה היא ממש לא הייתה כזו.
"אני יכולה לבד." היא אמרה.
"את לא יכולה לבד, יקירתי." הוא אמר והדלת האחורית נפתחה. שלושה בחורים חסונים יצאו החוצה וניסו לאחוז בה.
"בואי איתנו, אנחנו נביא אותך הביתה." הוא הוסיף.
"לא נראה לי." היא חייכה אליו ובעטה במי שהצליח לאחוז בה. היא התפתלה ביניהם והחלה לרוץ.
לא היה להם סיכוי להשיג אותה. היא מיהרה הלאה והלאה, ונעצרה רק כשרגליה כבר כאבו נורא.
לאחר שש שעות הליכה מפרכות היא הגיעה חזרה לניו-יורק.
"למה הלכתי ברגל?" תהתה בינה ולבין עצמה בעודה חוזרת לבית העצום שלה.
אבא שלה כבר ציפה לה בכעס בסלון ברגע שנכנסה, מיוזעת.
"את יודעת מה השעה?!" צרח עליה.
"אחד וחצי בלילה." היא ענתה לאחר מבט מהיר בשעון שעל הקיר.
"אנחנו כל כך דאגנו לך, כלבה טיפשה ואנורקטית שכמוך! איפה היית?! בילית לך עם החברים שלך בשתיית אלכוהול והסנפת סמים באיזו פינה חשוכה?! את נראית מסוממת!" קבעה אמא שלה ממקומה על הספה.
"אני רק עייפה." אמרה לוסי.
"רק עייפה! תראו מה היא אומרת!" צעק אבא שלה וצעד לעברה. הוא הניף את ידו וסטר לה.
"לכי לישון, ושאני לא אראה אותך חוזרת שוב ככה, בשעות כאלו מאוחרות. ומה עשית שהשיער שלך כל כך פרוע?!" הוא צווח עליה. לוסי ידעה מה ההורים שלה חושבים שהיא עשתה. הם היו בטוחים שהיא מלכת השכבה שרק עוברת בין מסיבות כל היום ושוכבת עם כולם.
"זונה מגעילה." סיננה אליה אמא שלה.
"סליחה, אדוני, אני באמת רוצה לדבר עם גברת לוסי." אמר לפתע גבר כלשהו שלוסי לא הכירה.
"מי זה?" שאלה לוסי.
"הוא מחכה לך מאז הצהריים. לא מוכן לעזוב. הוא אומר שקוראים לו מר פרובז. את מכירה אותו?" שאל אבא שלה, הוא הביט בה בחשדנות.
"שכבת איתו אי פעם?" שאלה אמא שלה.
"אמא, בחייך, אני לא שכבתי עדיין עם אף אחד!" היא צעקה בכעס, למרות שזו לא הייתה ממש האמת, ואז הביטה במר פרובז.
הוא נראה זקן. היה לו שיער לבן ועיניים כחולות בהירות עמוקות. הוא הביט בה בדריכות, כאילו היא עלולה לתקוף אותו כל רגע. לוסי הייתה בטוחה שהוא מכיר אותה, אבל משום מה היא לא הכירה אותו.
"לוסי וורן, אני מבקש רק כמה דקות מזמנך." הוא אמר.
"אני עייפה. זה לא יכול לחכות למחר?" היא שאלה. משהו בו גרם לה לדחות אותו. הוא הבהיל אותה.
"זה אינו סובל דיחוי." הוא אמר.
"במה כבר מדובר, שזה לא יכול לחכות כמה שעות?" היא שאלה בתקיפות.
"כן אדוני, אני אשמח אם תאמר לנו מה כל כך דחוף." נחלץ אבא שלה לעזרתה.
"זה מיועד אך ורק לאוזני לוסי." הוא אמר.
"אם ככה אז אתה יכול לשמור את זה לעצמך." היא אמרה.
"בסדר, אני אדבר עם ההורים שלך. אבל את תצטערי שלא רצית לדבר איתי בפרטיות. את יכולה ללכת לישון, אני אנהל את השיחה הזו עם הוריך." אמר מר פרובז.
זה הדאיג את לוסי, אבל היא סילקה את הדאגות והלכה להתקלח.
באמצע הדרך היא נעצרה וניסתה להאזין לנאמר בסלון. לוסי הייתה ילדה מאוד סקרנית, ולמרות שלא הפגינה זו האיש מאוד סקרן אותה.
היא חזרה בשקט במדרגות והאזינה לקולו הרגוע של מר פרובז.
"מר וגברת וורן, אתם אולי לא מכירים אותי אבל אני מכיר אתכם היטב. אני יודע שאתם לא מרוצים מהלימוד הלוקה בחסר של גברת לוסי. לכן אני כאן, להציע לכם משהו שלא תוכלו לסרב לו." אמר מר פרובז.
"אני אדם מכובד מאוד ואני מחזיק בפנימייה פרטית יוקרתית במיוחד שעובדת בדרך הישנה והטובה. אני מאתר את הילדים החכמים אך העצלנים, לוקח אותם לשנה בפנימייה ומלמד אותם משמעת וכללי מוסר ועבודה. לדעתי ולדעת מנהלי הפנימייה החינוך היום כלל לא מספיק, ולבי כואב על כל ילד שלא לומד היטב ועל כל כישרון מבוזבז. בתכם יכולה להיות גאונה, ואני רוצה לפתח אותה אישית. האם תניחו לי לקחת אותה לשנה בלבד לפנימייה שלי?" הוא שאל.
"זה תלוי. כמה זה עולה?" שאלה אמא של לוסי.
"ברברה, הכסף אינו חשוב בעניין הזה. מדובר בחינוך טוב לבתנו. אתה יודע, מר פרובז, מעולם לא ראיתי כמה בתי חכמה. היא עסוקה מידי בחגיגות וחוזרת מאוחר. אני אשלם כל סכום שתבקש בתמורה לשנה אצלך, ואפילו לשנתיים." אמר טוני, אביה של לוסי.
"מר וורן סמית', לרוב אנחנו לא דורשים שכר לימוד, אבל אתה מוזמן לתרום לנו. אנחנו עושים הכל בהתנדבות, ואנחנו תמיד שמחים לקבל מעט כסף בשביל ספרים טובים יותר לתלמידים. אנחנו קונים להם את הספרים הטובים ביותר בכל שנה." אמר מר פרובז.
"כמובן, כמובן. חכה רק רגע." אמר טוני ומיהר לשולחן העץ הכבד שעמד כמה מטרים מהם, הוא הוציא את הכסף שאמא של לוסי שמרה למניקור והושיט למר פרובז חבילת שטרות עבה.
"אתה אדם נדיב מאוד." אמר בעודו סופר את השטרות.
"מתי תיקח אותה?" שאל טוני.
"בהקדם האפשרי, כמובן." אמרה ברברה.
"ברגע שתרצו." אמר מר פרובז וחייך אליהם חיוך גדול.
"לוסי, תארזי את המזוודות שלך!" צעקה אליה אמא שלה. לוסי נבהלה ורצה אל האמבטיה, היא נפלה באמצע גרם המדרגות הלולייני והברך שלה נפגעה.
"לוסי, את שומעת אותי?!" צעק אבא שלה.
"היא שומעת אותך. היא שמעה את כל השיחה. זה לא משנה. עלה אליה, היא נפלה במדרגות." אמר מר פרובז.
"אני כל כך מאושר שהפקדתי את בתי בידיים טובות כל כך." אמר לאשתו ומיהר למעלה.
הוא מצא את לוסי שוכבת על המדרגות.
"טיפשה, למה את מחכה?! קומי כבר ולכי לארוז." הוא אחז בצווארון שלה והרים אותה. היא דידתה במעלה המדרגות אל החדר שלה.
"אני לא אוכל לפחות לישון היום?" היא שאלה.
"כן, צפויה לנו נסיעה ארוכה. אני אודה לכם מאוד אם תארחו אותי כאן רק ללילה אחד. מחר נצא אפילו בלי לאכול ארוחת בוקר." אמר מר פרובז.
"כמובן. כמובן. אני אשמח אם תכתוב לי את מספר הטלפון של הפנימייה, כדי שנוכל לצלצל אליה מידי פעם, כמובן. המשרתת מיד תראה לך את החדר שלך." אמר טוני.
מר פרובז רשם את המספר על חתיכת נייר והלך אחרי המשרתת הפיליפינית לחדרו.
לוסי נשכבה על המיטה שלה והדמעות מילאו את עיניה.
היא תמיד ידעה שההורים שלה כועסים עליה, אבל היא לא האמינה באיזו מהירות הם הסכימו למכור אותה.
היא ניגבה את הדמעות במהירות.
לפעמים, כשאדם עובר שינוי פתאומי או שהאמת נוחתת עליו בבת אחת, משהו עמוק בתוכו משתנה.
לוסי הייתה באמת תמימה. מאושרת, בטוחה שהחיים יהיו טובים יותר בהמשך, אופטימית ונחמדה לכולם, אפילו לאלו שצחקו עליה. מעולם לא עלה בדעתה לעשות משהו רע, כי היא הייתה בטוחה שכולם אוהבים אותה.
אבל האמת פגעה בה בבת אחת והקשיחה את לבה. טינה מילאה אותה, היא כעסה כל כך עד שהיא הייתה מסוגלת לרצוח את מר פרובז. בלי לדעת היא השתנתה כמעט במאה שמונים מעלות.
היא לקחה בכעס את התיק שלה והתחילה לדחוס פנימה בגדים. היא לקחה מברשת שיניים, משחה, מסרק, כמה זוגות נעליים להחלפה ומסיבה לא מובנת גם כמה סכינים.
לא היה לה מקום לכל זה בתיק הגב הקטן שלה, אז היא לקחה קיטבג שחור ודחסה פנימה את הכל.
"ההורים שלי ויתרו עלי, ואני אוכיח להם שאני לא צריכה אותם. אני לא אחזור גם לא אחרי שנה, ולא אחרי שנתיים. ברגע שאני אסיים את ההכשרה שלי במקום הזה, אני פשוט אברח משם ואלך לגור במקום אחר. אולי אני אפילו אברח לפני זה." אמרה לעצמה ודחפה גם כמה ערימות של שטרות פנימה.
היא הייתה עשירה, אז הערימות האלו שכבו בכל מיני מקומות בבית שלהם.
למען האמת אבא שלה היה עשיר. אמא שלה הייתה מובטלת כבר הרבה שנים.
היא נשכבה לישון כשהיא מלאה כעס.