הפנימייה של מר פרובז פרק 1

העולם שלנו הוא פאזל.
כולנו מתאימים אחד לשני. אתה מתאים לשכן שלך שאתה שונא, ולחבר הטוב שלך, ולבוס שלך.
אתה מתאים. אתה מתחבר. אתה הופך לחלק מהפאזל, חי חיים בנליים ומת.
אבל יש את אלו שלא מתחברים. שלא מתאימים.
הם נגזרים לחיים מלאי ריגושים ועצב, שום דבר לא צפוי אצלם. הם מתים מוקדם. הם מיוחדים. הם שונים.
הם כמובן מתאימים לאיזשהו מקום, אבל רק לעתים רחוקות הם מוצאים את המקום הזה.
חייהם מלאים בכאב. ולא משנה כמה רע לך בחייך הפשוטים, תזכור שהחיים שלך טובים משלהם.
כי הם סובלים מכל רגע.
כאלו הם לוסי וגייל.

אם תעמידו את לוסי ואת גייל אחד ליד השני לא תראו שום דמיון.
לא בחיצוניות ולא בפנימיות.
אבל אם תכירו אותם, תגלו שיש להם דבר אחד במשותף-
שניהם חתיכות שלא התאימו לפאזל. שניהם נודו על ידי החברה שלהם.
ועכשיו הם חייבים לתמוך אחד בשני, אחרת שניהם יפלו לתהום שממנה לא חוזרים.

אף אחד לא יכל להעלות בדעתו שלוסי נמצאת בדיכאון כבר שנתיים.
לוסי הייתה מאושרת למראה. קופצנית, מלאת שמחת חיים, צוחקת כמעט מכל דבר.
היא הייתה אחת מהחברה. לא מיוחדת כמעט בשום מובן.
היה לה שיער ג'ינג'י מתולתל, עיניים ירוקות ענקיות, נמשים בכל מקום, עור חיוור נורא.
היא הייתה רזה, גבוהה וחטובה, כמו דוגמנית. אבל לא דוגמנית אנורקטית ומגעילה, אלא מהסוג שעושה ספורט ואוכל בצורה מסודרת.
היא הייתה נחמדה לכולם, עדינה, המורים אהבו אותה. היא יצאה עם כמה בנים, אבל לא יותר מידי.
היא הייתה ילדה טובה אבל שתתה מפעם לפעם, כשהיא יצאה עם חברים שלה.
ממוצעת. פשוטה.
אף אחד לא ידע מה מתנהל בלבה, מאחורי ההתנהגות שלה.
אף אחד לא ידע כמה קשה לה בבית.
לוסי הייתה שייכת למשפחה עשירה מאוד, שכל אחד בארצות הברית הכיר. היא הייתה מיוחסת מאוד ופגשה הרבה אנשים חשובים, וביניהם את נשיא ארצות הברית וכמה מפורסמים.
תמיד כשהשיחה הגיעה למשפחה שלה כל החברות שלה היו אומרות, "כמה אני מקנאה בך שיש לך משפחה כזו וקונים לך כל מה שאת רוצה." והבנים היו אומרים שאם הם היו במקומה הם היו קונים מגרש כדורגל.
לוסי הייתה משפילה את מבטה ומשתתקת.
לאבא של לוסי קראו טוני וורן, אבל כולם קראו לו מר וורן סמית'. הוא היה זקן יחסית, כמעט בן חמישים, ועבד בשיטות שבהן חינכו אותו. הוא היה אלים, שתיין, עצבני וחם מזג.
אף אחד לא רצה לעצבן אותו.
תמיד כשהוא התעצבן על לוסי הוא היה צועק, "תגידי תודה שעוד לא שלחתי אותך לאיזו פנימייה! שום תועלת את לא מביאה לי, לוסי ריין וורן!" ואז, אם ממש כעס, היה מכה אותה.
זה קרה לעתים די קרובות.
אמא שלה הייתה אדישה לכל דבר שקרה סביבה, כל עוד זו לא הייתה איזו הנחה מטופשת.
הדבר היחיד חוץ מהנחות שעורר אותה מהעולם שבו חיה הייתה הזדמנות לרדת על לוסי.
"אנורקטית מגעילה. עוד מעט ותיעלמי. את עוד לא מבינה שום דבר, את קטנה, את טיפשה. את פרחה מפגרת. את לא יודעת שום דבר." היא נהנתה לומר לה.
לוסי כבר כמעט שכחה מקיומה במהלך השנים. ההעלבות שלה בקושי נגעו בה. מבחינתה בבית חיו רק היא, אבא שלה ואחיה הגדול, מארק.
היא ניסתה תמיד להתחבר, להנות מהשיחות עם החברים שלה ומהטיולים המשפחתיים, אבל היא פשוט סבלה מכל רגע בחייה. היא לא הצליחה להתחבר ולהיות חלק מהתמונה הכוללת, ולא פעם חשבה להתאבד.
אבל חוץ מכל זה החיים שלה היו קלים יחסית, עד לאותו היום שבו מר פרובז הופיע והכל השתנה.
גייל היה בדיוק ההפך ממנה.
הוא היה בן שביעי במשפחה ענייה בדקוטה הצפונית. הם חיו בחווה ישנה ומתפוררת שבה יכלו לגור רק בגלל שהבעלים כבר מתו. הם מצאו את המקום נטוש לאחר שלא הצליחו לשלם את שכר הדירה בדירה הקודמת שלהם וסולקו משם.
אחריו היו עוד שמונה ילדים, וההורים שלו אפילו לא זכרו את שמו.
הם עבדו מבוקר עד ערב ולא ראו כמעט בכלל את הילדים שלהם. הוא יכל לקום וללכת ואף אחד כמעט לא היה שם לב.
זה לא הפריע לו. הוא חי באנונימיות שנים רבות, ולא היה צריך חברה בכלל.
הוא לא הצליח להתחבר לאף אחד, ועם הזמן פשוט איבד את הכישורים החברתיים שלו. מקומות הומי אדם היו הסיוט שלו.
החווה שלהם הייתה מבודדת, ומאז גיל שמונה הוא לא דיבר כמעט עם אף אחד. הוא היה ביישן ולא נהג לדבר כמעט בכלל, אבל זה היה רק למראית עין.
למען האמת הוא היה ילד פטפטן, והיו לו הרבה חברים בבית הקודם שלו. אבל הוא פשוט לא דיבר כל כך הרבה זמן שהוא שכח כמעט איך עושים את זה.
ולמרות זאת הוא היה יפה מאוד. היה לו שיער חום פרוע, עיניים חומות חמימות וגוף שרירי מהעזרה להורים שלו בחווה ובשדה. הוא היה די שזוף, משעות רבות בשמש, והיה חכם מאוד כי מאחר ולא לימדו אותו כמעט כלום ולא היה לא שום דבר אחר לעשות הוא בילה את רוב חייו בניסיון ללמוד לבד דברים.
הוא היה יכול לחיות כך ללא בעיה גם שנים רבות, אבל אז הופיעה הבחורה המשונה בבית שלו, והכל השתנה לנצח.