הפנימייה שלי, פרק שני, פרידה כואבת.

פרק שני: עוד פרידה כואבת
"אלכס, תסתכלי עליי."
הבטתי באמא שלי ללא רצון, עוצרת את השיר שמתנגן בפלאפון שלי. מול המכונית החונה, נמצא בניין גבוה ונוראי, הפנימייה שאליה אני הולכת. ואני לא רוצה ללכת. בכלל לא.
"אלכס, אני יודעת שאת כועסת." היא אמרה, וליטפה את זרועי כדי לנחם אותי.
הנהנתי בשקט, פני חתומים. "אני באמת כועסת. כי זה לא הוגן."
"אלכס, אני ואביך שקלנו את כל האפשרויות, והחלטנו שהכי טוב בשבילך – "
קטעתי את אמא שלי ובזעם. "אבל זה לא טוב לי! למה אני חייבת להיפרד מהחיים הטובים שלי?!"
"אני מנסה לעשות את הטוב ביותר, למענך! העתיד שלך לא יראה בהיר וזוהר כמו חיי הנוער שלך אם לא תלמדי מהי אחריות, אם לא תביני מה עלייך לעשות כדי להצליח! את צריכה להתעשת על עצמך, אלכס. והפנימייה הזו היא הדרך הכי טובה לעשות זאת."
"אבל אמא!"
היא יישרה אליי מבט רציני, אך הבעת פניה התרככה מיד לאחר מכן. "אני מצטערת שהיית צריכה לעזוב את החברות שלך, אלכסי. אבל אני עושה את כל זה, בשבילך. גם לי קשה לעזוב את הבת היחידה שלי במקום מפחיד שכזה. אבל זה שווה את זה."
שתקתי.
"בואי," אמא שלי שידלה אותי בחיוך אוהב. "אני אלווה אותך אל בית הספר החדש שלך."
קמתי ממקומי ויצאתי מן המכונית, ניגשת אל המושב האחורי כדי לקחת את המזוודה שלי. זהו זה. אני לא יכולה לעשות יותר מכל מה שעשיתי. אין טעם לנסות לשכנע אותה, היא מקובעת לגמרי. אני לא אצליח. אני חייבת להתרגל לרעיון של הפנימייה הארוכה הזו. של חוסר החופש, המשמעת, המדים המכוערים שבטוח נלבש. הבדידות.
אמא שלי שילבה את זרועה בזרועי וצעדנו ביחד בשביל, אל המדרגות של בניין הפנימייה. אל הגהנום עצמו. משני צדדי השביל היו גני נוי יפהפיים וירוקים, שבהם ממוקמים ספסלי עץ. לא רחוק מאיתנו, חבורת נערים ונערות במדים אדומים ישבו וצחקו. הם נראים כל כך מושלמים. כל כך לא דומים לי. הגענו למקום הנכון? אמא שלי נראית כאילו שהיא יודעת לאן היא הולכת. אולי כן. אולי הם היו כמוני, והמקום הזה גנב את זהותם והפך אותם למשהו חדש. לפנטזיה השטחית של תלמידי פנימייה. אני לא רוצה שזה יקרה לי. אני בולעת את רוקי בחוסר אונים ומניחה לאימא שלי להוביל אותי אל תוך הבניין עצמו, שם מקבלת אותנו המנהלת עצמה, אל תוך בית הספר.
"שלום!" היא בירכה אותנו. "את הולכת ללמוד אצלנו?"
אני מהנהנת בדממה, נדהמת שהיא פונה אליי ולא לאמא שלי. המנהלת היא אישה נמוכה ורזה, עם תספורת קצוצה ובגדים רשמיים. היא לובשת עקבים דקים שתואמים לצבע הורוד של החליפה שלה ומאופרת בצללית זהובה ואודם ורדרד. היא נראית כמו בן אדם הזוי לחלוטין, ובכלל לא דומה למנהלת הקודמת שהייתה לי, שלומית.
"שמי הוא גברת קליי, אבל התלמידים בדרך כלל קוראים לי אלי, או אליסון." היא מציגה את עצמה בשטף קולח של מילים מהירות ובפנים מחויכות, ומתחילה לשוחח עם אמא שלי, לגבי פרטי שתשלום.
"בואו," היא אמרה לנו לבסוף, בנימה חביבה וחיוך נדיב. "אני רוצה להראות לכן איפה החדר של אלכס."
החלפתי מבטים מופתעים עם אמא שלי, ושתינו עקבנו אחרי אלי אל מעונות הבנות, שם נמצא החדר שלי.
אחרי הליכה קצרה שבה אלי פטפטה ללא הפסקה לגבי החינוך של הפנימייה שלה, הגענו למעונות הבנות, בניין נפרד, הצבוע בגווני שקיעה. גברת קליי לא עצרה לרגע, ופשוט עלתה במדרגות אל הקומה שנייה, לא נותנת לי אפילו שנייה לספוג את המבואה המקסימה והמפוארת של המעונות. מעניין איך אמא שלי מסוגלת להרשות לעצמה לשלם על כל זה. ועוד אחרי שהיא לא מסכימה לקנות לי טאבלט. וזה לא בסדר. כי אני מעדיפה טאבלט מאשר הפנימייה הזאת.
עלינו במדרגות בזריזות, מנסות לעמוד בקצב של גברת קליי המהירה. היא המשיכה לצעוד ללא קושי עוד כמה דקות, עד שעצרה בפתאומיות והוציאה מכיס החליפה שלה מפתח שעליו מספר החדר. 114. קשה לי להאמין שיש כאן מאה וארבע עשר חדרים. היא הכניסה את המפתח לדלת ופתחה את החדר הריק והמבולגן. בחדר הבינוני היו שתי מיטות נפרדות ומוצעות, שולחן לימודים, מראה ארוכה, ארון רחב ושני מדפי ספרים. אני מניחה שיש לי שותפה לחדר, בגלל המיטה הנוספת. חבל שאצטרך לחלוק ארון עם מישהי. היא תצטרך להסתדר עם מדף אחד.
"ובכן… אלכס, את אוהבת את החדר שלך?" גברת קליי שאלה, ואני הנהנתי בתשובה. "השותפה שלך נמצאת בשיעור עכשיו. וגם את צריכה להצטרף עוד מעט. אני מבקשת ממכן להיפרד, ולאחר מכן אני אוכל להסביר לאלכס מעט על הפנימייה, בסדר?" גברת קליי שאלה בחיוך זהיר ויצאה מהחדר.
אמא שלי הביטה בי, דמעות מציפות את עיניה. היא אחזה בשתי ידיי וחייכה בעצב.
"את תהיי בסדר פה, נכון?" היא שאלה בקול רועד, מנסה לא לבכות.
נשכתי את שפתי התחתונה וניגבתי את עיני. "אל תבכי, אני אבכה אם את תבכי." אני מזהירה אותה.
היא מצחקקת בעצבנות ומחבקת אותי בחוזקה. "אני אוהבת אותך. אני לא רוצה לעזוב אותך…"
אני מחייכת וממררת בבכי. "את שלחת אותי לכאן." אני מזכירה לה.
"אל תנסי לשנות את דעתי." היא אמרה והרפתה ממני.
"אני צריכה ללכת." ציינתי, ואמא הנהנה בהסכמה.
"את צודקת." היא לחצה את ידי, נישקה את לחיי, ופנתה אל הדלת.
שלחתי אליה את ידי וחיוכי נעלם. "אני אוהבת אותך." לחשתי, והיא ענתה אותו הדבר, ועזבה.