הפנימייה שלי, פרק ראשון: למכירה – חיים לנערה

פרק ראשון: למכירה – חיים של נערה
פקחתי את עיניי באיטיות, ממצמצת כדי להעלים את קורי השינה שכיסו את ריסי, שולחת את ידי בזריזות של חתול כדי לכבות את השיר המאוס והקיטשי שמעיר אותי כל בוקר ובוקר. נדהמתי לגלות שאתמול בלילה נרדמתי על המיטה במקום על הספה, או על השטיח, או על השולחן, כהרגלי. התיישבתי על המיטה, ועצב נוראי תקף אותי כשהבנתי מה התאריך היום. הראשון לספטמבר. החופש הגדול נגמר. כל הכיף, המסיבות, הבריכה, הים, החברות… כל זה נגמר, רק כדי לפנות זמן ללימודים מייגעים ושיעורי בית אינסופיים. והחלק הכי גרוע – אני לא חוזרת לבית הספר הישן שלי, עם ניצה, המורה המכשפה, קארי, ריילי וג'ו, החברות הכי טובות שלי, ועם כל שאר התלמידים המפגרים חלקית שממשיכים ללמוד באותו בית ספר. אבל אני צריכה לעזוב. רק בגלל שהסתבכתי קצת, נו באמת. שום דבר לא באמת קרה. אמא שלי מענישה אותי, שולחת אותי לבית ספר נוקשה שאמור לטפל בסוג של 'עבריינים צעירים' רק בגלל שריססתי כמה כתובות גרפיטי והברזתי מבית ספר קיץ כמה שבועות רצוף. בגלל זה אני צריכה ללכת לפנימייה? מה פתאום! היא מגזימה לגמרי. אני לא מין ילדה פריקית שצריכה טיפול! אני בסדר גמור. ככה גם כל החברים שלי חושבים. ואני מסכימה איתם. ועם עצמי. אני לא צריכה לעזוב את הבית שלי לשנה שלמה, אני לא צריכה להיפרד מכל החברים שלי, מכל מה שיקר לי, כדי ללמוד במן פנימייה לאנשים מתוסבכים. כי אני לא כזו. נכון?
"אלכסס!! קומי ותתלבשי מהר! החופש נגמר!" אמא שלי צרחה מהקומה הראשונה, מזכירה לי את הסיבה שלי להתאבל על החיים הגמורים שלי. קמתי מהמיטה באיטיות של צב, מנסה למשוך זמן בבית האהוב שלי לפני שאצטרך לעזוב לשנה שלמה. דשדשתי בנעלי הבית החדשות שלי אל חדר האמבטיה והבטתי במראה. אני נראית כמו… עץ. והשיער שלי הוא הצמרת. צחצחתי שיניים במהירות, סובלת את טעם הלוואי של משחת המנטה, ושטפתי פנים, מעוררת את עצמי אל יום חדש ומתועב. צעדתי במרץ אל חדר השינה שלי, נחושה להראות טוב גם ביום הגרוע בשנה. פתחתי את הארון המבולגן שלי והוצאתי גופיית סטרפלס שחורה וחצאית תכלת קצרה, שמתאימות בדיוק לסט הצמידים החדש שלי. שקניתי עם ריילי. אוף… אני לא מאמינה שאני עוזבת אותן! הן החברות הכי טובות שלי! קרסתי על המיטה בעצבנות ועצב מתיש, בטוחה שאין טעם לחיות. לא בלעדיהן.
"אלכס! תתארגני! כבר כמעט שמונה!!!" אמא שלי צעקה שוב, ואני התלבשתי בחוסר רצון.
אחרי שמצאתי את המזוודה החדשה שלי, נעלתי נעליים, הסתרקתי, לקחתי את משקפי השמש שלי וירדתי למטה, אמא שלי התעצבנה מאוד.
"כמה זמן לוקח לך להתארגן? קמת לפני חצי שעה!" היא אמרה, ידיה שלובות על חזה.
גלגלתי את עיניי. "תירגעי, בסך הכל חצי שעה. זה לא שאנחנו מאחרות, נכון?"
היא לא נרגעה. "אולי לא, אבל את תצטרכי ללמוד להתלבש מהר יותר. הזמן בפנימייה קצר."
הנהנתי בראשי בשעמום, מנסה לרצות אותה, כדי שתעזוב אותי בשקט. "אני אלמד."
תחבתי את האוזניות השחורות אל אוזני, הדלקתי את הטלפון שלי ויצאתי מהבית בעקבות אמא שלי. דחפתי את המזוודה למושב האחורי, נכנסתי למכונית וחגרתי, מה שהיה מעט מוזר בשבילי, לאחר שנים של נסיעה ללא חגורה… אמא שלי בהתה בי במבט שמאחד בתוכו כעס ורחמים, ולבסוף התניעה את האוטו והתכוננה לנסיעה של חצי שעה אל בית הספר החדש שלי.
ברגע שהמכונית השחורה של אמא שלי עזבה את החנייה, ואני בתוכה, ידעתי שאין דרך חזרה. אני תקועה בפנימייה הזו, אני תקועה בתסבוכת הזו, אני תקועה בחיים הנוראיים האלה. למה כל זה חייב לקרות דווקא לי? הכל בגלל התעודה של קייטנת בית הספר ההיא. שלושים וחמש החסרות, עשרים פעמים ללא שיעורי בית… למי אכפת?! עברה רק יממה מאז שראיתי את החברות שלי, ואני כבר מתגעגעת. לעזאזל, אני כל כך מפחדת מהפנימייה הזאת, שאני מתגעגעת אפילו למורות, אני מתגעגעת אפילו למנהלת! ואני באמת שונאת את המנהלת. ואת המשרד שלה. כל פעם שאני נכנסת לשם, אני מקבלת עונש. לפחות בפנימייה אני אוכל לקבל השעיות ולחזור הביתה. ואז אני אהיה מרותקת. באמת שאין לפנימייה הזאת צדדים חיוביים, הא? אני אסתדר. אני תמיד, מסתדרת.