הפנימייה לילדים אחרים# פרק 2

"בריאן!"
"מה?" שמעתי צעקה. נער שנראה בגיל שלי ושל שרה הציץ מהקומה למעלה. הוא חייך חיוך שובב והתקרב אל המעלית שהייתה איפה שעמד קודם. הנער לחץ על כפתור, חיכה כמה שניות, ונכנס לתוכה. צפצוף המעלית בישר שהוא הגיע. הוא יצא מהמעלית ושרה היישירה לעברו מבט כועס. הוא עשה את עצמו תמים וחייך חיוך צבוע והיא נחרה בבוז.
"אמרתי לך כבר מיליון פעם לא לעשות את זה לילדים חדשים." היא נזפה בו. ומבט משועמם נלכד בפנים שלו.
"אני בריאן, ואת?" הוא טפח על כתפי והזזתי אותה כדי שהרמז יהיה ברור יותר, שיתרחק ממני. הוא התרחק אבל נראה הוא לא הבין את הרמז או שהוא עשה בכוונה הכל מהתחלה, כדי שאתעצבן. אבל לא בזבזתי את העצבים שלי עליו, החלטתי להתחיל את היום במצב רוח טוב. וכך הוא גם ימשיך.
"אני קלואי." אמרתי במין חיבה צבועה והוא חייך חיוך שלא הצלחתי לפרש בשום דרך.
"אה. את קלואי? שם יפה." בריאן מלמל וראיתי צבע אדום חודר ללחיים שלו.
"אפשר להפסיק עם ההכרות הזאת ולהמשיך למקום אחר? בלעדיך, בריאן?" שרה שאלה במבוכה. אולי באמת הגזמנו ודחפנו אותה לצד קצת. בריאן הנהן והלך לעבר המעלית. הוא לחץ על הכפתור, וחיכה בזמן שהוא מביט בנו. "יאללה. נמשיך כבר?" שרה אמרה בחוסר סבלנות ולא חיכתה לתשובה שלי. הרהרתי במהלך ההליכה על המקום הזה, למה ההורים שלי זרקו אותי כאן? בגלל ה…? לא. אין סיכוי. שללתי בראשי את המחשבה על זה ששלחו אותי לכאן בגלל זה.
אפילו שיש פה חדר מתאים בשביל כל הדברים האלו. אבל הם יכולים לטפל בי ולא לשלוח אותי לפנימייה בשביל הנוחות שלהם. עכשיו אני באמת שונאת אותם. לא מתוך רגשות אשמה של ילדה שההורים שלה לא קנו לה אייפון או משהו כזה. שנאה לא מוסברת כלפיהם. או שהיא דווקא כן מוסברת. אולי.
"'קלואי?" שרה שאלה אותי וסימנה לי לבוא אליה. היא עצרה ליד המעלית ודילגתי בקלילות כדי להגיע אליה במהירות האפשרית. "תראי את זה." היא אמרה בהתלהבות. המעלית מבפנים הייתה נראית כמו חדר אמיתי. של מלוכה.
הקירות היו מכוסים בטפט בצבע תכלת שהתמזג עם נקודות בצבע סגול בהיר. היו שם ארבע ספות והמעלית הייתה גדולה מכפי שדמיינתי. שרה הציצה אל הפנים שלי כדי לפרש מה אני חושבת על המקום הזה. ניסיתי לשבת על הספה הקרובה אליי והיא בלעה אותי לתוכה. הפה שלי נפער. "וואו! זה מדהים!" קראתי בהתרגשות והיא גיחכה. נראה שהמשפט שאמרתי היה שגרתי כשרואים את פנים המעלית בפעם הראשונה.
"כן, זה נורא מגניב."
"נורא זאת לא מילה…" מלמלתי לעצמי ושרה לחצה על כפתור בלוח הבקרה. ניסיתי לראות איזה אבל לא היה לי כוח לקום מהספה הנעימה. היא הייתה רכה כמו משי וליטפתי אותה בהנאה.
שרה צחקה עליי והסמקתי. היא ווידאה שאני מסתכלת עליה והביטה בי בטון מוכיח, "אין לך מה להתרגש. כולם עושים את זה."