הפנימייה לילדים אחרים# פרק 5

ראיתי את האמבולנס מתרחק. "אני לא מאמין שעשית לה משהו שגרם לה להתעלף." הנער אמר והביט בי במבט עצוב. עכשיו הסתכלתי עליו, הוא היה יפהפה. שיער שחור כמו פחם ועיניים ירוקות בהירות. לא הבנתי מה זאת אומרת שהוא לא מאמין. זה רע או טוב?
"מה ז'תומרת לא מאמין שאני אגרום לה להתעלף?" שאלתי והוא בלע רוק ושתק.
אחרי הפוגה של כמה שניות הוא התחיל לדבר, "אממ… אני מתכוון שאת נראית חלשה כזאת. לא נראה שאת יכולה לפגוע בזבוב, אז לגרום לשרה להתעלף? לא נראה לי." הוא קבע והרצינות בקולו הרגיזה אותי, נראה לו שאני כל כך חלשה?! אני אולי רזה, אבל אני יכולה לקרוע לו את הצורה בשניות ולכופף אותו כמו שקוסמים מכופפים כפית. "אה, אגב," הוא פנה אליי ו-ווידא שאני מקשיבה, "אני ג'יימס."
"שלום לך, ג'יימס, הכרות נעימה. ביי." אמרתי, הסתובבתי והתחלתי ללכת. לא יודעת לאן, פשוט ללכת. אולי אני אתקל במשרד של מישהו.
"אני יודע עלייך הכל!" הוא קרא ועצרתי בשנייה שהוא התחיל לדבר. טון הדיבור שלו הפך לידידותי אבל חד וצורם. "בואי עכשיו. שמעת אותי, קלואי?"
"לא, יש לי מכשיר שמיעה. גם את זה ידעת?" אמרתי בעוקצנות והוא נאנח בשעמום.
"יאללה. בואי אחריי." הוא התקדם לעברי והתחיל לרוץ. "תעקבי אחריי! שמעת?!"
"תגיד, זאת רק אני או שבכל משפט שני אתה שואל אם שמעתי?" מלמלתי אליו וניסיתי להדביק את הפער. דופק הלב שלי עלה והוא המשיך לרוץ. התנשפתי ועצרתי לרגע כדי לשאוף אוויר, והמשכתי מהר כדי לא לאבד אותו.
הוא האט את הקצב עד שעצר סופית. התקדמתי לעברו והוא הספיק לפתוח את הדלת שעצר לידה. "תיכנסי," אמר ונכנסתי פנימה והוא היה עם רגל בפנים כבר, הוא רק הדליק את האור לפני שסגר את הדלת.
ג'יימס ניגש לרמקול ולחץ על הפעל. מעניין מה הוא יודע ומה הוא רוצה ממני, הנבלה. באתי אחריו רק כי בטון שלו נשמע שהוא מאיים עליי שיספר אם לא אבוא.
לאחר שתיקה של כמה שניות בקע קול בתוך הרמקול, "אז אני ג'יימס. נער בן חמש עשרה. נולדתי בניו-יורק למשפחה אמידה. אני, אחותי, ושני ההורים שלנו." הוא נשמע רציני. "ההורים שלי התחילו להמר כשהייתי בן חמש ובכל פעם הפסידו. אבא שלי היה מכור לדברים האלה וכשהפסדנו הכל הוא בזבז את הכסף האחרון שנשאר בקופה המשפחתית. אז נזרקנו לרחוב כשלא הצלחנו לשלם את השכר דירה ואבא פוטר, היחיד שעבד בבית. לאמא לא הייתה השכלה והיא לא הצליחה למצוא עבודה טובה." ג'יימס השתתק, הבטתי בו והבעת פניו הייתה ממוקדת כלפיי הרמקול וקולו נשמע שוב מתוכו, "אני ידעתי שאמא תמות ככה, היא הייתה רזה ולא אכלה כלום. כל היום בכתה או התכרבלה בשמיכה המרופטת שלא הצלחנו למכור, שלא עברה כביסה מלא זמן כי לא היה מספיק כסף בשביל הדברים האל-" ג'יימס עצר את הקלטת והסתכל עליי כדי לראות מה הבנתי ממנה בינתיים, ככל הנראה.
"איך אני קשורה אליך?" שאלתי והוא התעלם ממה שאמרתי ושלף את הטלפון מכיס הג'ינס שלו. אייפון ארבע לבן. הוא התקשר אל מספר מתוך אנשי הקשר והצפצוף שמסמן שהטלפון מצלצל בקו הנגדי נשמע בקולניות. אז הוא שם על ספיקר. אבל איך אני קשורה למישהו שנזרק לרחוב? ולמה הוא אמר שהוא יודע הכל עליי? אני מקווה שזה לא נכון. יש הרבה סודות שהייתי רוצה להסתיר מפני כולם. לפתוח דף נקי, התחלה חדשה.
"שרה?" נשמע קולו המודאג, נשמע הקול שלה. הקול המתוק והידידותי שכמעט ולא זיהיתי אותו בגלל הבכי שלה.
"ג'יימס!" היא יבבה ושתקה לרגע, "היי גם לך, קלואי." בקול שלה דווקא נשמעה חיבה והכרת תודה. מה לעזאזל קורה פה?!
"לא נעים לי להודיע לכם דרך הטלפון." היא מלמלה, "ההתעלפות היא כי הסרטן חזר. לא בגללך. ואני מצטערת קלואי שהאשמתי אותך בהכל וזה. כשאני כועסת אני משתגעת…"
ג'יימס התחיל לבכות. אצלי הדמעות עלו ולא השתחררו. הוא שלח לה נשיקה, "אני אוהב אותך אחותי, יהיה בסדר, אל תדאגי. אני אעזור לך."