הפנימייה לילדים אחרים# פרק 3

"כולם עושים את זה."
"אה," אמרתי כשההבעה על פניי מראה על העצב שלי. "חשבתי שאני מקורית…"
"נו באמת." היא חייכה.
"אני הייתי רצינ-" הצפצוף המורה על ההוראה לצאת מהמעלית קטע את המילים שלי. והיא הנהנה וסימנה לי לבוא אחריה. נאנחתי ויצאתי מהמעלית. הכל כאן משונה כזה.
הקומה השנייה הייתה לגמרי אחרת מקומה הקרקע. הקירות שלה היו אפורים והרצפה כוסתה בשטיח אפור ששימש אפשרות ללכת ברגליים יחפות בלי לקפוא מקור. השיער הבלונדיני של שרה נמתח לאחור וקינאתי בה קצת. תווי הפנים שלה היו עדינים ומושלמים והיה לה חיוך מתוק עם שיניים ישרות. היה לה יופי טבעי וקינאתי בה על זה. כל כך יפה וכל כך פשוטה.
למה היא המדריכה שלי ומובילה אותי כאן בעצם? הרי היא אחת מהתלמידות, ואמורה ללמוד או לעשות את מה שלא עושים במקום הזה.
שמתי לב שיש כאן חוף פרטי, כשנסענו הוא ניבט אל עיניי ועיני אמא והיא התפלאה על המראה שלו. בטח גם היא לא הייתה כאן אף פעם.
"קלואי, את חושבת על זה, אה?" היא שאלה אותי ברצינות מפתיעה.
"על מה?" הסמקתי. לא רציתי שהיא תדע שחשבתי עליה אבל הסקרנות הרגה את החתול, ובשביל לדעת אין לי בעיה להסתכן במוות. "באמת חשבתי." הודיתי בכנות.
"הוא באמת נחמד." היא אמרה בטון ערמומי.
"על מה את מדברת?!"
"בריאן, הוא באמת מתאים לך, את יודעת, שניכם חמודים כאלו ביחד. את לא צריכה להסתיר את זה ממני." היא אמרה הכל בנשימה אחת. מיד הרמתי את גבותיי בהפתעה.
"לא חשבתי עליו. למה נראה לך?!" מלמלתי בכעס והיא חייכה במבוכה. "חשבתי על דווקא למה את מובילה אותי ומדריכה אותי."
"אהה… זה בגלל שיש תורנות של נערים שבאים. רק אלו שיכולים לעשות את זה – עושים." היא מיהרה להעביר נושא די להתחמק מהמבוכה שנוצרה. מגיע לה, למה היא מעזה לחשוב שאני והוא מתאימים? הוא משעמם וחלק כמו קיר. אין לי שום סיבה להתעניין בו. מה היא חושבת לעצמה? לעזאזל.
אנחנו לא מתאימים ולא אכפת לי מה אנשים יגידו. אולי היא לא יודעת, אבל יש לי חבר. הרהרתי בדבריה ושתינו שתקנו לכמה שניות, "רגע, ומה זאת אומרת אלו שיכולים? באתי בגלל מה שיש לי?"
"כן." שרה הנהנה בעצב. בהיתי בה עוצרת ושנאתי את ההורים שלי כל כך באותו רגע. הם לא ישלחו אותי בגלל זה. לא מגיע להם לגדל אותי. טוב, זה מה שבמצב הכלכלי מאפשר להם. ניסיתי להתעודד ולהיות לטובתם, אבל חלק מסויים ממני הגלה אותם מהלב, והחלק השני היה עסוק בלהחזיר חלק חלק.
מסיבה לא ברורה התחלתי לבכות והדמעות עלו ושטפו את פניי, זרמו להן בקצב שלהן והראייה שלי הפכה למטושטשת, כי מרוב דמעות היה לי קשה לראות משהו. שרה ניגשה אליי וחיבקה אותי, "אני מבינה אותך." היא אמרה בכאב. "אני אולי נראית הפרחה משכונת היוקרה הכי מפוארת בארצות הברית, אבל הייתי חולת סרטן, זה עבר וגידלתי את השיער ככה די לפצות על כל הזמן שעבר בלי שיער."
"אז למה את כאן?" שאלתי והקשבתי לכל מילה בהתעניינות רבה. לא ציפיתי לסיפור חיים כזה.
"אני כאן בגלל שרבתי עם ההורים שלי והם מעדיפים להישאר בלעדיי. הסידור הזה טוב גם בשבילי." היא חייכה בחביבות. לא האמנתי שמסתתר מאחורי הנערה הזאת סיפור חיים כזה. באמת חשבתי שהיא גרה פעם בשכונת פאר.
חיבקתי אותה חזק עד שכמעט מחצתי אותה. "אני מצטערת בשבילך."
היא התנשפה, "תהני מהחיים כל עוד את חיה אותם, באמת. אני יודעת איך זה להרגיש שהמוות קרב. בישרו לי שאני אהיה בסדר שלושה שבועות בלבד לפני תאריך המוות המשוער שלי."