הפנימיה-פרק ראשון

"ויולטה תתארגני מהר, את צריכה לעזוב בקרוב " אמרה לי אימא
שלי בקולה הרגועה והמעצבן אני בהחלט לא אתגעגע אליו,
בדיוק כמו שהיא לא תתגעגע אליי.
ההורים שלי העניקו לי את השם ויולטה,
כי חשבו שככה יוכלו לקבוע את תכונותיי, לדעתי, הם היו תמימים מידי,
כי אני בדיוק ההפך ממה שהשם שלי מסמן, אין לי אישיות נעימה,
אני פסימית, אני ממש לא חברותית ואני מתעבת כול בן אדם שמהלך על פני כדור הארץ וגם כמה שאינם מהלכים יותר עליו.
אבל יש דברים בשם הזה שהם אני, רק דברים קטנים, כמו אני לא שמה על
חוקים, סדר זה בכלל לא אני ,אבל אני ממש לא מפוזרת ואני בחיים לא בורחת
מהתמודדות עם משהוא,או כך היה עד לאחרונה,
חשבתי במרירות ושוב הרגשתי כאילו מישהו מסתכל עליי,
לא ראיתי אותו, אבל ממש יכולתי להרגיש את עיניו נחות עליי, אני לא יודעת מי
או מה הוא, אבל ידעתי שהוא מסתכל עליי ובוחן אותי.
"ויולטה קדימה ההסעה כבר פה "
כמה את רוצה להיפתר ממני, אה ? חשבתי לעצמי בעוקצנות.
להורים שלי נמאס שאני כול הזמן מסתגרת בחדרי ושאין לי ממש חברים
אז, הם מצאו איזושהי מפנימיה, שבעזרת יפתרו ממני, לפחות עד שיעיפו אותי.
פנימיה, זה בדיוק אחד המקומות שניסיתי לא להגיע אליהם, ועכשיו תסתכלו, עליי, אני הולכת לשם בלי הרבה הסתייגות. הסתכלתי על חדרי בפעם האחרונה,
וחשתי על כול מה שאימא שלי תעשה לחדר בזמן שאני לא אהיה כאן, המחשבה עצמה גרמה לי רצון להקיא. אמא שלי בטח תוריד את כול הפוסטרים והציורים.
היא תהפוך את המקום לחדר ש"יתאים" לנערה בגילי,
חשבתי במרירות כשירדתי במדרגות אל עבר הכביש והמכונית שמחכה לי, זאת הייתה מונית רגילה עם נהג
בערך בשנות הארבעים לחייו, נכנסתי אל המונית בלי לשלוח
אפילו מבט אחד אל הוריו שעמדו וחיכו לאיזשהו סימן שאני סולחת להם.
כנראה נרדמתי, כי לא זכרתי שום דבר מהנסיעה
וזה מוזר, כי בדרך כלל אני מסתכלת כול הנסיעה מהחלון
ורואה איך הנוף משתנה, בדיוק כמו החיים שלי, חשבתי.
רגע אחד החיים שלי במסלול אחד
ושנייה אחרי זה אני כבר נמצאת במקום אחר לגמרי.
אבל, זה לא חשוב כרגע, מה שחשוב, זאת הפנימיה, שעכשיו, עמדתי ממש מולה.
הפנימיה הייתה מקום מוזר,
היא הייתה שקטה כמו קבר והמראה היה מצמרר מעט,
מכוון שלא היה אף אחד בחצר.
הרגע הזה היה יכול להיות יופי של תמונה לשלוח להוריי,
זאת אומרת,
נערה בעלת מראה גותי, עומדת במקום שנראה כמו טירה מימי הביניים
ואני לא מדברת על טירות שנבנו בשביל מלכים, לא אני מדברת על טירות שנבנו בידי
בני אצולה, מטורפים.
זה ממש היה משעשע את הורי,אם היו יודעים לאן הם שלחו אותי, חשבתי וצחקתי.
וכאשר הבנתי באיזה בלגן אני, צחוקי רק התחזק,
זאת אומרת, הנה אני עומדת בפנימיה ריקה,
בלי שיהיה לי מושג מה אני אמורה לעשות ולאן אני אמורה ללכת,
באותה המידה הורי היו יכולים פשוט לשלוח אותי ללכת לאיבוד באיזה יער או משהו כזה.