הפנטזיות שלי – פרק 4
וואוו. זה היה יום כייפי, עצוב, אבל עדיין כייפי.
התעוררתי בשמונה ומשהו, וראיתי שים שלח לי הודעה והוא כתב בה שהוא לא מעיר אותי כי אני ישנה. התקשרתי אליו ואמרתי לו שיתחבר לוואטסאפ, כולן ישנו. דיברנו שם. שלחתי לו שאני מתארגנת ויוצאת למסדרון.
כשיצאתי למסדרון שמעתי את הצעדים שלי וזה נשמע כאילו אני מנסה לא להשמיע קולות מהנעליים, והאמת שכן ניסיתי את זה אבל לא כל כך הלך לי.
שלחתי לו שייצא, ואחרי כמה שניות ישבנו על החלון.
"בוקר טוב" אמרתי. הוא חייך. "טוב מה נתקענו פה? בוא" אמרתי והתחלתי לרדת במדרגות בשקט.
ישבנו על הספסל. והוא ליטף אותי בכתף.
אני ממש לא זוכרת על מה דיברנו, אני זוכרת שהוא אמר לי שכשהוא נכנס לחדר הוא ראה שכולן נחרו ורק אני היית בשקט כזה עם הכרית על הראש. כאילו ניסיתי לא לשמוע. בעצם ורד נחרה ונראה לי שגם ג'וי ונראה לי שבר היא זו שזזה מצד לצד כל שניה. הוא אמר שנראיתי ממש חמודה. אני זוכרת שצחקנו הרבה.
אני זוכרת שהסתובבנו סביב הכפר, והגענו לספסל שליד הבית ספר, ישבנו שם, ואז שוב קמנו והתחלנו ללכת לכיוון חדר האוכל.
ראינו שם חצי מהשכבה שלנו יושבים שם.
זה מזכיר לי שתמיד כשטתניק אחד רואה אותי ואותו ביחד הוא צועק לנו:"תהיו כבר ביחד!" וזה פשוט מצחיק.
הלכנו למאחורי החדר אוכל ו-מן הסתם, לקחנו אוכל.
שניצל והכל.
ישבנו על הספסל של החדר המתנה של האחות, למקרה שאתם שואלים, לא, הספסל של החדר המתנה של האחות לא בתוך הבקתה, הוא בחוץ.
ישבנו שם ואכלנו, ושמתי מוזיקה.
ואז- באו שני הזוגות המקסימים. אני בסדר עם אנאבל ויעל, אבל, שני החברים שלה כאלה.. לא יודעת. לא מתחברת אליהם בשיט.
אחד מהם שאל אותי אם אני שומעת מטאל, ועניתי לו שאני שומעת הבי מטאל.
ואז הוא גם שאל אותי אם אני חותכת, זה החזיר אותי קצת אחורה אבל עניתי לו שלא. ושמה נראה לו שהוא שואל פאקינג שאלות כאלה? לא שואלים דברים כאלה..
אני זוכרת שהם הלכו, ועמית ועוד כמה באו ועמית נתן לי שלוק מהפחית שלו. כמובן שביקשתי יפה.
שכחתי להזכיר שהיינו בבריכה, והיה כייף אבל שי ממש עיצבן אותי כשהוא זרק עליי את הפאקינג כדור הכואב הזה בראש. וזה היה בכוונה.
אבל עכשיו אנחנו בסדר.
כשהיינו במועדון עשו קידוש וכל זה, והיה קטע שכולם צחקו מהצלצול של ורד. היא לא השתיקה.
והמדריך בסוף לקח את הפלאפון שלה והיא התווכחה איתו כמעט כל הערב.
אבל תכלס מה זה ענייני? לא כזה איכפת לי מהפלאפון שלה. בעצם, לא איכפת לי בכלל.
אחרי הסתובבנו קצת למטה, והלכנו אחרי שוב לחדר אוכל, והיה נחמד. ים צחק כמו מפגר והפרצוף שלו נהיה שוב אדום, צחקתי מלא.
אחרי החדר אוכל אני וים הלכנו לקחת שמיכה, והוא רצה להביא גם כרית אז.. כן, הוא הביא כרית.
שכבנו על הדשא עד שהיה צריך ללכת לאודיטורים.
היה לי כל כך נעים.. הוא ליטף לי את הבטן, וזה היה כל כך נעים..
הלכנו לאודיטוריום עם השמיכה והכרית וישבנו עליהם. וכל הזמן באמצע המשחק בינגו אפילו הוא שם עליי יד וליטף לי את הכתף.
אחריי האודיטוריום הלכנו שוב לדשא, והוא כל הזמן הסתכל עליי.. זה הביך אותי ברמות. כשאמרתי לו שיפסיק להסתכל עליי הוא אמר שהוא אוהב להסתכל עליי. על העיניים חומות "קקה" שלי.
שכבנו שם מלא זמן ושמענו שירים בבוקסה.
אני זוכרת שעמית בא בריצה כזה ואמר שהוא מריח כסף, והוא אשכרה מצא כסף. (הוא פרסי[הכל בהומור]) והיה קטע שהוא אמר שהוא מריח חצי שקל, והוא פאקינג מצא חצי שקל.
גיל בא והיה בשיא העצבים, והרגענו אותו והוא סיפר לנו מה קרה והכל. והאמת שממש התרגזתי על אור.
הוא סכסך בינו לבין בר וזה חירפן אותי. כי הם הידידים הכי טובים ולא מעניין אותי שאור חבר שלה.
אני לא רוצה לקחת שום צד בסיפור אבל באמת שזה לא מגיע לגיל בשיט! הוא ילד ממש חמוד ואני לא מבינה איך אפשר לעשות לו חרא של דבר כזה.
הזכיר לי שדיברתי על אופטימיות עם ניקי. אני מקווה שהיא תשאר אופטימית. כי היא מדברת כל כך הרבה על זה ועל החיים.. וזה נשמע שהיא מיואשת וזה עושה לי רע.
כשהם הלכו, לפניי, עמית זרק אלינו:"אנחנו לא נפריע לכם להתמזמז" הובכתי וקצת התעצבנתי בו – זמנית.
כל פעם שהסתכלתי עליו, הפרצופים שלנו היו כל כך קרובים שנראה כאילו עמדנו להתנשק שפשוט הסתובבתי לצד השני מרוב שהובכתי.
לירן, נינה, ועוד אחת נחמדה מי"ב ישבה איתם שם באנדרטה, והם הסתכלו עליי ועל ים. מה שגרם לי להרגיש לא בנוח.
אבל, כשהסתכלתי על ים שכחתי מההרגשה הזו, אז המשכתי להסתכל עליו.
לא קרה כלום, אבל הוא ליטף אותי בבטן ובגב..
ההרגשה כל כך נעימה.
כשחזרנו לבניין, ילדים שברו ביצים של אפרוחים, וזה כל כך הכעיס אותי שלא יכולתי לעשות כלום! אני כזאת חסרת תועלת!
שמעתי אותם מתרסקים. זה הדבר הכי נוראי שראיתי עד עכשיו.. ים לא רצה להתחיל לריב איתם שם מכות, אבל לפחות תפסו אותם וצעקו עליהם שם.. בתור עונש, הייתי תולה אותם.
כשבכיתי גיל בדיוק הגיע וחיבק אותי. זה באמת הרגיע אותי. וכשים בא פשוט חסמתי את הדמעות וניגבתי אותן, לא רציתי להראות חלשה לידו. אמרתי לו שהכל בסדר, וישבנו שם קצת לבד.
גיל הלך לחפש את בר, ובסוף הם דיברו ואני מקווה שהם בסדר עכשיו.
חיבקתי את הברכיים וים חיבק אותי.
הרגשתי מוגנת.
אחר היה צריך להיות כיבוי אורות, ים שלח לי לילה טוב בוואטסאפ, ושלחתי בחזרה…
לילה טוב.
תגובות (0)