הפליט ממוליאמרטו (עריכה) פרק 1 חלק ב'

"רוץ! ברח מפה!", צעק אנטלוני על בנו לאונרדו, בתקווה כי הוא יצליח למצוא את דרכו בין רחובות הכפר החרב אל החופש, אל משכנו של הדרור שאלוהים מבטיח לאדם בשעת צרה.
הוא ווידא כי ילדו התרחק מספיק לפני שהחל להילחם בפולשים הנוראים שבאו לבזוז ולפשוט על כפרו. הוא הוציא את חרבו מהנדן שלה, משמיע בכך שקשוק של ברזל.
מיד פנה לכיוון מרכז הכפר, הורג ומשסף בכל פולש חסר מזל הנקרה לדרכו ולטווח חרבו. בראשו הייתה מטרה אחת: אשתו. הוא ידע כי היא הלכה לקנות מצרכים בשוק המרכזי של הכפר עם פציעת החמה, וידע כי היא לא מיהרה לחזור.
מרגע שהוא ובנו ראו את חצי האש מפלחים את האוויר ומשאירים שובל של עשן אחריהם הם הבינו כי עליהם לברוח, הוא ידע כי אין סיכוי לעצור את הפולשים, הוא ידע כי אין זמן ואין טעם לבכות על המבנים שנפלו ונשרפו. הוא ידע כי ממש ברגעים אלה נאנסות הנשים היפות ביותר על ידי הפולשים שרצחו את בעליהן, וידע, שלמרת רוחו, אשתו היא אחת מבין יפות הכפר, אם לא היפה מכולן.
כשהגיע לשוק נגלה אליו מחזה אימים. גופות אנשים נערמו אחת על גבי השנייה, חוסמות מעברים רבים ודרכי הגעה לשוק. נהרות של דם זרמו מן הגופות כמו מעיין, מעיין דם המבעבע מן הגופות, נע בצמיגות לעבר הרציף הקרוב. ראשי אנשים ננעצו על חניתות שחודם היה תקוע בינות חורי הדוכנים השונים. אך את עיקר תשומת ליבו תפס הדגל, רקעו תכול כשמיים שנראו מן הכפר לפני הפלישה, דמות של נץ מוזהב נושא במקרו צלב מתנשא הייתה רקומה על בדו. הדגל הוצב בחיפזון על דוכן הכנסייה שבעבר נהגו לקרוא בו את עתיד האנשים ב'אישורו של האל'. נראה היה כאחד הפולשים הציב אותו שם בכדי להכריז כי שטח זה נכבש, אך זנחו את ההתקפה המאורגנת ברואם כי גברי הכפר אינם חזקים דיו בשביל להילחם נגדם, לוחמים מנוסים וחזקים.
מזווית עינו אנטלוני ראה גלימה תכולה כרקע הדגל. מיד רץ לכיוונה בעודה נעלמת מאחורי הפינה. ברגע שביצע את הפנייה הבין כי איחר. אשתו נישאת לספינה בעודה חצי עירומה, ואילו הוא עומד במרחק של חמש מאות מטרים מן הרציף, הוא ראה כי אשתו היא המטען האחרון שעולה על הסיפון, וכי הספינה כבר הרימה את עוגנה. הוא ידע כי אין סיכוי להציל אותה, אין סיכוי כי הוא ישיג את הספינה לאחר שתצבור את מהירותה, ואילו מולו עומדים כתריסר חיילים.
אש ריצדה בעיניו של אנטלוני בעוד הוא מסתער על אויביו ומפתיע אותם, רץ אליהם בשאגת קרב אימתנית, משסף בהם והורג אותם במפגש מתכת עם בשר. חרבו נצצה בעוד הוא נראה כאילו רוקד, משחק באויבו ומנחית עליו מכת מוות. הוא נע כחתול בין הפולשים, מתחמק ממכותיהם בחינניות ובגמישות.
קרבו נגמר, אך מטרתו לא הושגה. מחזיקי אשתו מיהרו לעלות על הספינה ולהפליג ברגע שראו כי הוא מסתער, כל אשר יכול היה לראות זה את צלה הולך ומצטמק באופק, בעוד השמש, שאמורה לתת אושרה לעולם, כאילו נוקמת בו על מעשים שלא עשה ומיפה את המים המקוללים והמלאים בדם הנרצחים בשוק. "היא איננה", לחש לעצמו בבכי, "איני יכול להאמין שהיא איננה".
הוא ישב על המעגן, צופה בספינת שבייה של אשתו בעוד היא מתרחקת, יודע כי היא מובלת אל אדונם של האנסים בשביל לשמש לו לשפחה. הוא נכשל בתפקיד שהוטל עליו כשומר הכפר, אך אף אדם אינו יכול להאשים אותו על כישלונו, כי אין עוד נשמה באמתחתם. הוא ישב שם עד רדת הליל, השרפות כבר החלו להיכבות, אך הוא המשיך לכרוע על ברכיו, לבכות והתאבל על אשתו.
לבסוף נרדם כך, חסר תדמית, כנראה בלי רעיה ובלי בן, צל של אותו אדם שהיה מאושר בבוקר היום, על הרציף המגואל בדם הכפריים והחיילים כאחד.