הפליט ממוליאמרטו (שכתוב) פרק 1 חלק א'

"רוץ! ברח מפה!"
אלו היו מילותיו האחרונות של אבא של לאונרדו, שניות לפני שהאש כילתה אותו ועוד רבים מן הכפר. מילים אלו חדרו למוחו של לאונרדו, נחרטו בו, מילאו אותו כמו דלי.
לאונרדו יישם את מילותיו האחרונות שיצאו בקול רפה מפיו של אביו. הוא ברח, מפלס את דרכו בין סמטאות הכפר, אך בכל מקום אליו הוא פנה ראה לפניו פולשים. גם כאשר חשב שמחסה הוא זה שעומד לפניו גילה לאכזבתו כי זוהמת הפולשים הגיעה גם אליו, לוקחת את תבואות האנשים ואף את נשיהם.
לאונרדו רץ בכל כוחו, הוא דילג כמו איילה, מקפץ בין הסמטאות ומדלג מעל דוכן שבור או חבית מגלגלת. 'רוץ', הדהדו המילים האחרונות של אביו בראשו, 'ברח מפה'. רוחו של לאונרדו סירבה להאמין כי זהו הסוף של כפרו מוליאמרטו, כפר דייגים שלא אירע בו דבר אחד שלא כדת וכדין. אנשי הכפר היו נאמנים למלוכת נאפולי, ולעולם לא חשבו על בגידה בהם, מן הנולד ועד אנשי ערש הדווי.
'מהיכן הם באו?', חשב לאונרדו, אך מוחו קדח והוא החל מתרכז בבריחתו מהכפר החרב. הוא גמע בליבו כי דינו של הכפר נחרץ, ואילו הדבר היחיד שיש ביכולתו לעשות הוא למלא את משאלת המוות של אביו ולברוח. הוא לא הרגיש את הדרך ברגליו, הוא רץ בקלילות יתרה עקב הכושר הרב שאביו פיתח לו, הוא לא שם לב לחיות הטרף שהתעניינו בריצתו, התעלם מהענפים ששרטו בפניו ולא נתן לאבנים שהכשילו אותו לעצור אותו מלרוץ, הוא אף אינו שם לב כי אחת ממגפיו נפלה מרגלו, ואדמת היער החומה העבירה חלקה ממנה, כאילו רצתה לעודד אותו על ידי מתן אדמתה.
ריצתו של לאונרדו הרחיקה אותו מרחק רב מן הכפר ההרוס לפני שהיא נחלשה. רגליו בערו כאילו הן היו בתור כבשן, הוא התרסק לאדמתו הלחה של היער, נותן למוחו הקודח להירגע ולסדר את כל אשר ראה והרגיש. הוא נזכר בכיבושו של הכפר הסמוך, פליגיאנו, אותו אביו הראה לו. הוא זכר את שיטת הפולשים, היא נצרבה במוחו והשאירה בו צלקת.
הוא ניחש שפולשי כפרו השתמשו באותם השיטות. דבר ראשון על הפולשים לעגון במרחק מסוים מן היעד, בכדי לא לעורר את תשומת ליבו, לדרומה של איטליה נמצאת סיציליה, מקום מצוין לעגינה תחת חסות של סוחרים, קרוב מספיק לכפרים ששכנו בדרומו של חצי האי, שכפרו ביניהם. הוא ידע שעל הפולשים להתקרב בזהירות אל יעדם, תחת מחבוא ומסתור, לדאבונו של כפרו היער הקרוב לגבולותיו הוא מקום מצוין למטרה זו. הוא ידע על הפולשים לפעול בשיטתיות, לפשוט מהר על הכפר, לחסל את מבניו את המרכזים, לבזוז את תכולתו ואם ניתן אף למכור את נשותיו למען שימוש כשפחות אדונים. פולשי הכפר פליגאניו, כמו גם בכפרו שלו, בחרו לשלח חיצי אש יוקדת בכדי לנטרל את המבנים המרכזיים, האש נשלחה מקשתות רבות, ונדמתה לחומת אש הענקית המופיעה משום מקום. כמו בכפר פליגאניו, שיטה זו הצליחה, היא סימלה את תחילת הפלישה, נתנה סימן לו ולאביו, מיידעת אותם כי גורלו של כפרם נחרץ לשאול. דבר כזה לא יכול להיעצר על ידי כפריים, אף לא על ידי לוחמים מיומנים, ובטח לבטח כי לא על ידי נער מתבגר ואביו.
מילותיו האחרונות של אביו החלו להתעמם בראשו עד שנדמו, משאירות דממת מוות שמרחפת מעל ראשו של לאונרדו. הוא פתח את פיו והחל את התוודותו ליוצרו בקול רפה: "אבי, דע לך כי מילאתי את משאלת המוות שלך. ברחתי, השארתי את אנשי למות, ברחתי מגורלי כאשר ציוות עליי. דע לך כי אינני שלם עם החלטתי, מהיום אשא את שמו של כפרי האבוד בגאווה, אני אפאר ואנציח אותו, כשם שאתה עשית בהיותך מהלך בין הבריות."
החשכה החלה לרדת על היער, משפיעה על עפעפיי עיניו של לאונרדו וגורמת להם להיסגר אט-אט. זרועותיה של המתוקות והמושכות השינה מחבקות אותו ואוספות אותו אל חיקן, משאירות אותו בלא בית וללא רעים, גלמוד בעולם שכולו סבל, הלוא היא זו איטליה של המאה החמש-עשרה.