הפלדמרשל: פרק שני

אני לא יודעת למה לא ברחתי ממנו, היו לי מיליון ואחת אפשרויות שונות, אך משהו בי לחש כי אסור לי, כי אני צריכה לחכות, שהרגע שלי עוד יגיע.
אני בדרך שמולי פשוט בגלל שאין יותר במה להביט, אין דבר מלבד הצמחייה הסבוכה הזו והדרך האבנים המסותת לרגליי.
"אני מרחם עלייך." קולו של החייל הפתיע אותי, לא רק בגלל העובדה שהוא אמר שהוא מרחם אליי, אלא בגלל שהוא דיבר אליי בכלל, אני אשר בעיניו נחותה יותר מכל דבר אחר בעולם הזה.
"הוא יהרוג אותך את יודעת, נכון?" הוא שואל, מנסה למלא את הדממה בינינו, דבר שהוא לא ניסה אפילו לעשות עד עכשיו.
"זה לא שונה ממה שאתה תכננת עבורי." אני עונה לו, לא יודעת מה לומר חוץ מזה, לא חושבת שיש משהו אחר לומר.
אני שומעת כיצד הוא עוצר, אך אני לא עושה את אותו הדבר, לפחות לא עד שהשלשלאות שלי נמתחות עד הקצה.
"אני לא תכננתי להרוג אותך," הוא אומר בשקט ואני יכולה להרגיש כיצד הוא מתחיל ללכת לעברי."את מזכירה לי יותר מידי מישהי שהכרתי פעם." הייתי יכולה להישבע לרגע שהיה רגש בקולו, אך הרחקתי את המחשבה ממוחי בגלל שראיתי את עיניו, משהו ריק כל-כך לא יכול להראות רגש.
לפתע, הוא עובר אותי וממשיך ללכת, וכך גם אני כי כרגע הוא זה ששולט בחיי.
"אני בטוחה שהיא הייתה מישהי מדהימה." אני לא יודעת למה אמרתי את זה, אולי קיוותי לגלו שהוא אנושי, אולי פשוט היה לי משעמם.
"זה לא חשוב." הוא אומר לפתע, מפסיק את השיחה באותה פתאומיות בה היא התחילה.
"למה לא?" אני שואלת, יותר מתוך שיעמום יותר מאשר כל דבר אחר, זה לא באמת עניין אותי, אך זו הייתה דרך לא רעה להעביר את הזמן.
"בגלל שאין צורך לדבר לדבר על המתים עם הגוססים." הוא נשמע כל-כך סופני, כאילו בעזרת המשפט היחיד הזה הוא דן אותי למוות, כאילו אין לי יותר סיכוי לחיות.
אולי כך הוא חושב שזה עומד להיות, אולי זה מה שמלמדים אותם בצבא, לפחד למוות מהמנהיג שלהם, אולי ה- אני לא מספיקה לסיים את המחשבה הזו משום שהוא מפריע לי.
"הייתי שמח להמשיך ולפטפט איתך, אך לצערי מסענו הסתיים." הוא אומר קולו חוזר להיות כנהמה ועיניו מאבדות את הניצוץ הכמעט חי ההוא, ואני מבינה שמיהרי לשפוט אותו, משום שבדיוק כמוני, יש לו יותר מידי מסכות, ורוב הזמן אין לדעת מי הוא האמיתי ומה רק חלק ממסכה זו או אחרת.
"אך זו לו גרמיק." אני לא יכולה לעצור את עצמי מלומר זאת, אני חייבת לומר שעבר זמן רב מאז שראיתי את העיר, אך היא הייתה רחוקה מלהיות היער הזה, זו הייתה אחת מהעירים האדירות בעולם, היא הייתה כולה בניניי אבן אדירים, שמחה ונערות בשמלות צבעוניות, אך אני מניחה שהמלחמה הורסת הכל.
"את צודקת, זו לא גרמיק, כבר לא," הוא אומר אל אוזני, ואני מבינה שהוא לא רוצה שאיש חוץ ממני ישמע את דבריו." אני מציע לך לשכוח את כל מה שחשבת על העיר ההיא משום שהיא כבר לא קיימת, כל מה שנשאר ממנה הוא כמב בניינים אשר משמשים כמחנו של הפלדמרשל." ברגע שהוא מסיים לדבר, אני מוצאת את עצמי נמשכת הלאה על ידיו, יודעת שהמסכה תפסה את מקומה שוב.
למרות הזהרותיו, אני לא יכולה שלא להתפלא ממראה של העיר, ליבי מחסיר פעימה למראה הזוועה, למראה כל הסבל דרכו הם העבירו את העיר היפהפייה, אני לא יכולה שלא לרחם על התושבים, אני לא יכולה שלא לשאת תפילה למען כל אלו שמתו בזמן הריסת המקום הזה.
"אני כל-כך מצטער על כך שאני צריך להשאיר אותך פה." שפתיו כמעט ולא נעות, אני רוצה לומר משהו, אני רוצה לנחם אותו, אך אני לא יודעת למה, אני הרי זו שהולכת אל מותי הבטוח.
"מי אתם?"אחד החיילים שאל, למרות שהייתי די בטוחה שזה לא היה חלק מתפקידו, בעיקר בגלל כל חלקי השיריון השונים בידיו.
"הפלדמרשל ביקש לראות אותה." אריק אמר, ואני פשוט הנמכתי את ראשי, אני לא רואה שום סיבה לתת מידע לגבי.
"אתם יודעים למה?" הוא שאל והרגשתי כיצד הוא בוחן אוי, מנסה לגלות מה היה בי מיוחד מספיק בשביל למשוך את תשומת ליבו של הפלדמרשל.
אני מניחה שבסופו של דבר השתיקה עונה על השאלה במקומנו בגלל שהוא נאנח ומהר מאוד אני מוצאת את עצמי הולכת אחרי חייל צעיר אל מקום לא ידוע.