הפילוג – פרק 9

פרק 9:

אני מדווש באופניים. השעה בערך חצות הלילה והרחובות ריקים. אני עובר דרך הגינה שמפרידה בין הבית שלי ולבית של אמבר. אני מבחין באור חדרה עדיין דלוק ובצללית שלה שם. אני מנסה להתמקם יותר בחלון לראות את הצללית של ג'יימס, אבל אני לא מבחין בה. אולי הוא עזב את דירתה כבר? אולי הוריה של אמבר צריכים לחזור והיא מסתירה את ג'יימס גם מהם?
לרגע אחד עובר בי המחשבה על הכתבה השישית שלי. ואז תוך שניות המחשבה הזאת מתפוגגת בראשי ואני מתחיל לחשוב על אמבר, על ג'יימס ועל מה שראיתי. אני לא יודע אם אני מקנא לה, אם התנהגתי לא כמקובל שהתפרצתי ככה לחדרה? כאילו אני בן בית. לפחות ככה הרגשתי, לא חשבתי שיש לה מה להסתיר, להסתיר ממני.
אני עוצר בגן הלאומי של מדינת גרילטה, הוא גן עצום: אגם ענקי בצורת לב באמצע הגן, ברבורים שטים עליו. ספסלים, פחים וגני שעשועים בכל פינה בגן הלאומי.
אני מתיישב על הספסל. מניח את האופניים שלי בצד, מביט בשמיים ומרגיש את השקט. באור יום הגן הלאומי מלא אנשים, ילדים ובעלי חיים נטושים. שמטיילים, משחקים או עושים פיקניק או פעילות ספורטיבית. בשעות האלו אף אחד לא מתקרב לגן, כולם בבתים, ישנים או מסתובבים במועדונים או ברים.
אני נשכב על הספסל ומביט בכוכבים. המחשבה על אמבר וג'יימס לא עוזבת אותי, אני נלחם לחשוב על דבר אחר. להרגיע את המצפון שלי. להפסיק לקחת את זה קשה, היא לא חברה שלי, היא לא בת זוגתי.
איך אביט לה בעיניים מחר בעבודה? מה אגיד לה? מה היא תגיד לי? איך אתמודד עם מבטיו של ג'יימס שיסתכל עלי יושב ליד אמבר במשרדים שלנו בקומה העשרים?
אני נלחם במחשבות אחרות. ושמה של ליבי עולה בראשי. כבר שלושה חודשים אני מכיר את הנערה המסתורית הזאת, ועד היום לא הבנתי מי זאת. עד היום לא דיברתי איתה כמו שצריך מלבד החלפת מילים בישיבות קבוצתיות שדריה הייתה מארגנת לנו. פעם אחת רק יצא לי לגעת בידה בטעות, כאשר בטי מהקבלה ביקשה את עזרתנו להעביר קופסאות.

האורות בגן הלאומי מתחילים להבהב. אני מביט בהם וחושב על עצלנות העירייה בלהחליף מנורות או לתחזק אותם. אבל חשד מתחיל להיות בי כאשר מספר מנורות מתחילים להבהב ביחד וכעבור שניות כולן מכובות במכה אחת. אני מהר קם מהשכבה שלי על הספסל ועומד על רגלי. מחזיק באופניים שלי. הגן הלאומי ריק.
יכול להיות שיש בעיית חשמל מקומית, אבל כשאני מביט באופק הרחוק ורואה בניינים רבי קומות מאורים אני מבין שכיבו את החשמל בכוונה. ואז אני שומע רעשים, מהשיחים הרחוקים. משהו זז שם, משהו מתלחשש. והסקרנות גוברת בי – אני חייב להתמודד עם היצר של הסקרנות הזה, הוא יכניס אותי יום אחד לצרות.
אני מניח את האופניים שלי על הספסל, מתקדם בצעדים קטנים לכיוון הצללים שנשמעים מהשיחים הקרובים לאגם בצורת הלב. כשאני קרוב מספיק לשיחים אני מצליח לשמוע את הלחשושים:
"לא הבנתי.. אתה עדיין לא רוצה להתנצל?" נשמע קול גברי מחוספס.
"תתנצל כבר!" נשמע עוד קול גברי שנוזף. בעיטה חזקה נשמעה ויללת בכי.
אני מתקדם יותר קרוב בשיחים. מתכופף על מנת להסתתר – החושך יחביא אותי. אני מציץ וליבי נעצר. הפה שלי קפוא במקום ומבט פני המום. אני צופה ברצח.
שני גברים עטופים בבגדים לבנים, פניהם מכוסים בשחור ועל גבם מצויר בצבע שחור כוכב גדול שבתוכו מצויר חרב ארוכה וחדה שיוצאת מהקדקוד העליון של הכוכב. הם מצליפים באיש מבוגר, נוזפים בו והאיש בוכה ומתחנן לחייו.
"אין לי כוח להמשיך איתו" אומר הגבר בעל הקול המחוספס לחברו, "בוא נסיים את העבודה כבר. הוא גם ככה יהיה מת"
חברו מסתכל אליו, שולף אקדח שמחובר אליו משתיק קול ויורה בראשו של האיש המבוגר. הם דוחפים את גופתו לתוך האגם והגופה שוקעת. נראה שהם קשרו אליו אבנים בצדדים שהגופה תשקע עמוק.
אני לוקח צעד לאחור ומחליק על השיחים. רעש חזק נשמע ושני האנשים מביטים לעברי. הם עדיין לא מבחינים בי בגלל החשכה.
אני קם באיטיות. הפחד הורג אותי, הם יהרגו אותי. הם יראו אותי ויהרגו אותי. הייתי עד לרצח עכשיו.
הם מתקדמים בצעדים גדולים לעברי ואני מכריח את עצמי לברוח. אני קם על רגלי, חושף את עצמי מולם ומתחיל לרוץ לכיוון האופניים.
"תפוס אותו! תפוס את הנער!" אומר הגבר בעל הקול המחוספס והם רצים אחרי.
אני רועד. מרגיש שהלב שלי עומד לצאת מגופי, שרגלי עומדת להתפרק ושידי עומדת להישבר מהלחץ האדיר שגופי מרגיש. אני מתקדם לכיוון האופניים, אני רק צריך לעשות צעד קטן, קפיצה לעבר המושב ולהתחיל לדווש ולברוח מכאן. להציל את חיי.
אני עולה על האופניים במהירות, נוגע בדוושות. מתחיל לדווש במהירות. אבן קטנה מתעופפת לעבר ראשי ופוגעת בי. אני מרגיש את ראשי מתפחלץ. אני נופל מהאופניים שונפלות עלי. אני מנסה להרים אותם במהירות ממני אבל מבחין שהגלגל התעקם. וזה מאוחר מדי, הם כבר לידי.
אני מנסה להביט בפניהם, אבל הם מכוסים ולא ניתן להבחין מלבד העיניים הכחולות של האיש בעל הקול המחוספס והעיניים החומות של חברו.
האיש עם הקול המחוספס תופס אותי בשיערותי השחורות ומרים אותי. אני רועד.
"בבקשה.. אני לא אספר…" אני מתחנן.
"תהרוג אותו" חברו אומר, "אין לנו בררה"
האיש בעל הקול המחוספס מביט בו, "אני לא הורג בלי הוראה מחברי הטיהור"
חברו נותן לו מכה בראשו, "אתה חייב להרוג אותו עכשיו, הסגרת את השם שלנו"
"תשתוק!" צועק לו חברו, "אולי הוא קרוב משפחה של אחד מהאנשים שלנו? אתה לא יודע מי זה הבן אדם הזה"
"מה אתה רוצה לעשות איתו?"
"ניקח אותו איתנו…"
"בבקשה.. אני לא אספר" דמעות עולות בעיני, "אני אשכח, כאילו לא הייתם כאן. באמת, תנו לי לחזור הביתה. אני צריך לחזור הביתה.. "
"תפסיק להתבכיין" האיש בעל העיניים החומות נותן לי מכה חזק בפנים. דם מאפי יורד.
"קח את האופניים שלו לאגם, שיטבעו" אומר האיש בעל הקול המחוספס, "אני בינתיים אגרור אותו לכיוון הרכב שלנו. ניקח אותו למחסן עד שנחליט מה נעשה איתו"

הם זורקים אותי לתוך תא מטען של רכב. קושרים את ידי ואוטמים את פי עם דבק. אני מנסה לצאת מקשירת החבלים, אבל אני לא מצליח. אני מתחיל להשלים עם העובדה, שנתפסתי על ידי אנשים חולניים. נתפסתי על ידי אנשים שקשורים לארגון בשם "הטיהור", אני לא יודע מה זה, אבל לפי איך שהם נראים, לפי איך שהם רצחו ולפי איך שהם תפסו אותי וגררו אותי – אני נקלעתי לצרות.
אני מתחיל לחשוב על אמבר לרגע ועל ג'יימס. מרגיש טיפשי שכעסתי בתוכי על זה, שהתרגזתי על כך שהיא התאהבה בנער והסתירה את זה ממני. מגיע לה, זה זכותה. אם לא הייתי כל כך טיפש, אם לא הייתי כל כך קנאי ואם לא הייתי כל כך סקרן אולי זה לא היה קורה לי. אולי הייתי עכשיו בבית, כותב את הכתבה השישית שלי וממשיך בחיים המשעממים שלי. החיים חסרי הטעם.
הם יהרגו אותי. אני מרגיש את זה, הם יהרגו אותי ואני לא אהיה חסר לאף אחד בעולם הזה.