הפילוג – פרק 8

פרק 8:

שלושה חודשים עברו מאז שהצטרפתי לצוות עיתון האמת. שש כתבות כבר הספקתי לכתוב בתקופה הזאת, מתוכם התפרסמה כתבה אחת שלי.
הכתבה שהתפרסמה הייתה הכתבה השנייה שכתבתי. זאת הכתבה שדריה החליטה שנכתוב על פי הסגנון האישי שאנחנו רוצים לכתוב בו. היו לי הרבה התלבטויות על מה אפשר לכתוב. בסופו של דבר אני אצטרך לכתוב על נושא מסוים ולא לזגזג בין נושאים כל פעם – כמובן אם ארצה למצוא את עצמי מתברג בתפקיד משמעותי יותר בעיתון.
את הנושא של הכתבה השנייה שלי החלטתי לכתוב בעניין פוליטי. לא אשקר לעצמי, העיתון האמת בדומה לעיתון הדרך אוהבים כתבים פוליטיים – עיתון האמת אוהב כתבים שכותבים "רעות" על הממשלה לעומת עיתון "הדרך" שאוהב כותבים שכותבים רק "טובות" על הממשלה. בכל זאת כבר שנים רבות הממשלה שלנו בנויה רק מאנשים קיצוניים.
לא אגיד שאנשים הקיצוניים הם הרוב במדינה הזאת. הם פשוט אלו שתמיד מצליחים בעזרת מזל לזכות בבחירות בפערים של אחוזים קטנים. זה מה שנותן להם את ההרגשה תמיד שהם הצודקים והדרך התוקפנית שלהם היא הדרך הטובה ביותר. הם טועים.
הכתבה השלישית שלי עסקה גם בעניין פוליטי. אם את הכתבה הראשונה כתבתי על הכפייה הדתית שהממשלה עושה ועל כך שהיא תוקעת את מדינת גרליטה מאחור, את הכתבה השלישית כתבתי על איך הממשלה מעלימה עמותות חברתיות כאשר היא לא מתקצבת אותם כראוי. עמותות חברתיות הם עמותות שמזוהות בדרך כלל עם האנשים המתונים.
כשהתחלנו את המסע שלנו לפני כשלושה חודשים בעיתון האמת, היינו עשרה תלמידי מצטיינים שהגיעו לעבוד שם. היום אנחנו רק תשעה. אחת הבנות, שלא יצא לי להכיר אותה כל כך טוב, החליטה להתפטר אחרי שהיא היחידה שלא פורסם שום כתבה שלה. אחרי שהגשנו את הכתבה הרביעית שלנו ואלה הייתה עדיין היחידה שלא היו לה כתבות, היא החלה להשתולל טיפה. צרחה, בכתה ודיברה על אפליה. דריה ניסתה להרגיע אותה אבל זה לא עזר והיא לקחה את דבריה ומאותו יום לא ראינו אותה.
דריה רכשה למשרדים שלנו בקומה העשרים מסך טלוויזיה גדול. היא חיברה אותו לאחד המחשבים ועליו היא הקרינה טבלה. בטבלה, תשעת הנותרים בעיתון מטעם מסמך השייכות מופיעים שם, ואנחנו מדורגים לפי מספר הכתבות שהתפרסמו בעיתון:
ליבי – 4 כתבות פורסמו מתוך 5
אמבר – 3 כתבות פורסמו מתוך 5
ג'יימס – 3 כתבות פורסמו מתוך 5
סטפני – 3 כתבות פורסמו מתוך 5
דפי – 2 כתבות פורסמו מתוך 5
אדי – 2 כתבות פורסמו מתוך 5
רובי – כתבה אחת פורסמה מתוך 5
בלה – כתבה אחת פורסמה מתוך 5
צ'ארלי – כתבה את פורסמה מתוך 5
"המטרה של הלוח הזה הוא לעודד אתכם להיות המובילים" אמרה לנו דריה, "אל תזכרו שבסופו של דבר אני זאת שאקבע מי אני ארצה לראות אותו עובד בצוות העיתון הזה בסוף השנה הזאת"

אני יושב בחדרי. השעה כבר הייתה מאוחרת ונותר לי עוד יומיים להגיש את הכתבה השישית שלי. דריה המליצה לי להמשיך ולעסוק בכתבות פוליטיות, ואני לא מבין למה היא מתעקשת בזה אם היא רק פרסמה כתבה אחת שלי.
כל הכתבות של ליבי היו עוסקות בממשלה, בעיקר על ראש הממשלה, מרטין, ועל השחיתות שלו. היא הייתה מביאה מידע ממקורות מסתוריים, אבל מידע עסיסי וטוב שזיכו אותה להיות המובילה במספר הכתבות שפורסמו. למה דריה תרצה שגם אני אעסוק בתחום הפוליטי אם יש לה כותבת מצוינת? האם היא פשוט מוותרת עלי באופן מסוים?
השעה כבר הייתה מאוד מאוחרת. אני מחליט לא לכתוב על נושא פוליטי הפעם, אני מאמין שאני יכול להביא כתבה טובה גם בנושא אחר. אני מחליט לכתוב בנושא איכות הסביבה. אומנם זה לא הנושא הנקרא ביותר – אבל אני יכול להביא כתבה מצוינת.
אבא של אמבר עובד בתחנת החשמל העירונית, ואני מאמין שהוא יכול לארגן לי הרבה מידע כיצד התחנה שלהם נלחמת בזיהום הסביבה. זה ידוע שעם השנים מנסים להפחית את זיהום הסביבה בדרכים יצירתיות.
אני לובש חולצה שחורה, מכנסיים שחורים ונעלי ספורט שחורות. אני מביט בי במראה ולרגע אני נזכר בליבי, היא זאת שמתלבשת בלבוש שחור ומפחיד ולרגע אני נראה פריק כמותה.
אני יוצא בשקט מהבית שלי, מנסה לא להעיר את אמי שישנה. מאז שאבי נפטר לפני חמש שנים, אמי מתקשה לישון והיא סובלת מנדודי לילה.
אני יוצא מהבית שלי, עובר דרך הגינה שמפרידה בין ביתי ובין ביתה של אמבר. אני מביט לעבר הבית שלה ורואה את חלון חדרה פתוח ואת הצללית שלה שם. היא ערה.
אני דופק פעמיים על דלת ביתה. אין מענה. דופק שוב ואין מענה. אני נוגע בידית והדלת נפתחת בעצמה. אני מבין כבר שאמבר לבד בבית, היא תמיד משאירה את דלת ביתה פתוחה כשהוריה לא נמצאים.
זכור לי ריב נוראי שהתקיים לפני כשנה עם הוריה על חוסר האחריות של אמבר. "תפסיקי להשאיר דלתות פתוחות, חדרים עם מוצרי חשמל פתוחים וכל דבר פתוח בצורה כל כך חסרת אחראיות כשאנחנו לא בבית. את לא ילדה קטנה".
אני עולה במדרגות לקומה השנייה בדירתה. כל קומת הכניסה הייתה חשוכה והאור היחיד שהגיע היה מחדרה.
"אמבר?" אני אומר בקול שקט כדי לא להבהיל אותה, "זה רובי, אני כאן אל תיבהלי"
אני שומע צחקוקים. לחשושים. היא לא שומעת אותי היא עסוקה במשהו, היא נמצאת עם משהו.
אני מתקדם בצעדים קטנים לחדרה. הסקרנות שבי שוב פורצת ואני מציץ בזהירות לתוך חדרה. כשאני מביט במתרחש שם ליבי נעצר. פני קופאות. גופי רועד.
אמבר נשכבת ערומה על המיטה שלה, מחייכת ומביטה בפרצוף של נער אחר, נער מוכר. בפרצופו של ג'יימס שעובד איתנו בעיתון, הגיע יחד איתנו עם מסמך השייכות.
הם מביטים זה בזה. מתנשקים. ערומים. רק השמיכה מכסה את אותם. אני קופא, מרגיש נבגד – אבל למה? אנחנו רק חברים טובים, לא זוג. נכון?
היא מסתכלת בעיניו של ג'יימס, נראית מאושרת. נוגעת בגופו החום. הוא מחייך אליה ומנשק אותה על שפתיה. נוגע בשיערה. לא רק אני הייתי נוגע לה בשיער. היא מביטה בגופו החום ומנשקת באיטיות כל חלק ממנו, הוא מנשק אותה בחזרה.
ג'יימס הוא נער מאוד חכם. מהעדה האתיופית. כל הכתבות שלו היו עסוקות בתרבות וחינוך. שלוש כתבות מתוך חמש שהוא הגיש התפרסמו.
מי שמסתכל על ג'יימס יכול לחשוב שמדובר בספורטאי מצטיין, גופו מוכיח על כך שהוא שומר על עצמו. אבל זה לא התחביב שלו – הוא אוהב לכתוב. הוא אוהב להראות את הכישרון שלו בעזרת מילים. הוא מתון, כמו כל האתיופים במדינה שהם מתונים – הקיצוניים פשוט שונאים אותם כי הם שונים מהם. ואמבר אוהבת אותם. היא כל הזמן הייתה נלחמת על הזכויות שלהם, הייתה חלק מהפגנות שהתנהלו מול הממשלה, הייתה מתחברת לאנשים אתיופים. תמיד חשבתי שהיא מרחמת עליהם – עכשיו אני חושב אחרת.
אני לוקח צעד אחורה, רוצה לשכוח ממה שקרה כאן. אני מתנקש בכד שנמצא במסדרון הקומה השנייה, הכד נופל ומתגלגל ונופל מהקומה. הוא מתנפץ בחוזקה.
ג'יימס ואמבר קמים בבהלה מהמיטה. אמבר מכסה את גופה בסדין נוסף.
"מי שם?" היא צורחת.
אני רוצה לברוח, אבל ג'יימס יוצא מהר כשהוא מכסה את גופו בסמיכה, פותח את הדלת, מחזיק מקל תלייה מברזל על מנת להתעמת עם הפושע שהוא חושב שפרץ לביתה של חברתו הסודית. ואז הוא מבחין בי ושותק.
"רובי…" הוא לוחש. אמבר שומעת את קולי, קמה מהר עם הסדין שמכסה את גופה הערום ויוצאת מהדלת. היא מביטה בי. קופאת, מרגישה מבוישת. מרגישה כועסת.
"רובי… מה אתה עושה כאן?" היא לוחשת ברעידות.
"באתי.. לראות אותך.. להתייעץ איתך בנוגע למשהו… אבל.. אבל.. את עסוקה.. אני הולך" אני מגמגם, מסיט את מבטי ומתקדם ליציאה.
"לא.. חכה!" היא צועקת לי ורצה אלי, נוגעת בידי אבל אני מסיט ממנה את ידי, "התכוונתי לספר לך על ג'יימס, לא רציתי שתגלה ככה"
"זכותך לעשות מה שאת רוצה" אני אומר לה ולא מביט בה.
"לא, רובי…" היא נלחצת מהכעס שלי, "למה לא דפקת בדלת?"
"זה לא תירץ" אני צוחק בזלזול, "ותלמדי לנעול דלתות. זה מה שהוריך כל פעם אומרים לך, לא?" אני נשמע כועס ובורח בריצה מביתה.
הרבה מחשבות עוברות לי בראש. הרגשות מעורבבות. למה היא לא סיפרה לה? מה מנע מאמבר להגיד לי שיש לה חבר? למה היא הייתה מסתירה את היחסים שלה עם ג'יימס בעבודה? כמה זמן זה נמשך? ולמה אני לא ידעתי על זה? למה לא ידעתי על זה? למה להסתיר ממני? מה היא חשבה כשהיא הסתירה את זה ממני?
אני מביט לעבר הכניסה לבית שלי. אבל אני לא נכנס, אני לוקח את האופניים שלי שקשורות בחצר הבית ומחליט לרכוב בנסיעה לילית בעיר.