הפילוג – פרק 7

פרק 7:

אני מתיישב במשרדה של דריה. המשרד שלה גדול, שולחן מזכוכית שעליו לפטופ שמחובר למסך לטלוויזיה שתלויה על הקיר. תמונות של הפעוטה הקטנה שלה בכל מקום. אני מבחין שאין שום סימן לתמונה של בעלה, הדבר הזה מסקרן אותי אבל אני נמנע מלשאול אותה דברים הקשורים לחייה האישיים.
היא מתיישבת על שולחן הזכוכית מולי ומסתכלת במחשב שלה, לרגע מסוים אני מרגיש שהיא שוכחת מקיומי אבל תוך שניות ספורות היא מביטה בי ומחייכת.
"תזכיר לי במה עסקת בתקופת הלימודים שלך שקשור לעיתונות, רובי?"
"הייתי עורך של עיתון בית הספר, יחד עם אמבר"
היא מחייכת אלי, "אפשר להבחין זאת. ללא ספק הכתבה שלך הייתה כתובה בצורה מעולה, תיאורים מדהימים וכתיבה סוחפת"
פתאום הרגשתי שמתח מסוים שהיה בליבי השתחרר. היה ניתן לחשוב שהיא עומדת להתנפל עלי בגלל צורת כתיבה לא מדויקת, הולכת להגיד לי שהכתבה שלי היא הדבר האיום ביותר שיצא לה לראות.
"אתה רוצה לנחש איזה מקום דירגתי אותך מתוך עשרת המקומות?" היא שואלת אותי ומוציאה משקפי ראייה מרובעות שהיא לובשת.
"מקום שישי?" אני מביט בה בחצי חיוך.
"מקום תשיעי" היא אומרת בצורה חלקה.
הלחץ שהתפוגג לפני כמה רגעים חוזר אלי. הרבה שאלות וספקות, אני לא מבין מה היא רוצה ממני – לפני רגע היא טענה שזאת כתבה טובה, אז איך היא יכולה לדרג אותי מקום אחד לפני האחרון? אני מביט בה במבט מבולבל, היא אוהבת לשחק אותה מסתורית.
"רובי, אם היית מגיש את הכתבה הזאת לעורכת עיתון "הדרך", אני בטוחה שהיא הייתה מדרגת אותך בציונים הכי גבוהים שיש. הכתבה שלך טובה מדי, הקוראים שלנו היו משתעממים מלקרוא את זה".
"מה הכוונה טובה מדי?" אני מופתע, "חשבתי שלהתמקד ביחסים בין השחקנים, בין הקהל ובין המאמן זה יהיה נושא טוב לכתוב עליו. במיוחד שאין לי ידע כללי על כדורגל"
"זה נושא טוב לכתוב עליו!" היא טוענת, "אבל לא בתיאורים שלך… אני רוצה להקריא לך משהו קטן מהכתבה:…."

"….את הדרך שלי לחדר ההלבשה עשיתי בצעדים קטנים. היה חשוב לי לבחון כל דבר, כל פרט מסוים שיסביר לי על עולם המפתיע של קבוצת אורט האריות. הרבה דברים חשבתי עליהם עד שלא מצאתי את עצמי לרגע חלק מהם.
ליבי נעצר לרגע כשכדור התעופף בחדר ההלבשה. הכדור פגע באחד המעריצים והפיל אותה בחוזקה על הרצפה. ארתו, השחקן הבולט בקבוצה הוא זה שבעט אותו – וכמחווה ופיצוי לאוהד הוא העניק לו את הכדור במתנה חתום…"

דריה מסיימת לקרוא והיא מביטה בי. אני מביט בה בחזרה ואני מתחיל להבין את רמזיה – אנחנו עיתון שמייצג את האנשים המתונים במדינה, היא לא יכולה לתת ניקוד טוב לכתבה שמביאה אור חיובי על קבוצת כדורגל שמזוהה עם הקיצוניים.
"אני רואה שאתה מבין אותי" היא אומרת.
אני מהנהן לה. אני באמת מבין אותה אבל לא מסכים איתה. לא צריך כל פעם לפרסם רק דברים רעים, אפשר לפרסם גם את הדבר הטוב. אני בטוח שאם הקבוצה הזאת הייתה קבוצה שמזדהה עם הדעות המתונות במדינה והאוהדים שלה היו תומכים במתונים היא בחיים לא הייתה מפרסמת דבר רע עליהם.
"היית יכול להביא כתבה טובה. בכל משחק שלהם הם מקללים, מסיטים ואומרים דברים איומים כלפי אוכלוסייה גדולה במדינה הזאת.. כלפי המתונים, אתה לא יכול להגיד לי שלא ראית את זה?"
"אני ראיתי… אבל לא חשבתי שזה יעניין משהו. כולם יודעים שהם מקללים אותנו"
"היית יכולה לכתוב שארתו פגע בכדור במעריץ, שהמעריץ נפל על האדמה וקיבל מכה… לא היית צריך להוסיף עוד משהו"
"אבל זה שקר"
"זה אל שקר אם אתה מחסיר פרטים. שקר זה שאתה כותב משהו שהוא לא נכון, וזה נכון – לא?" היא מביטה בי דרך משקפיה המרובעים. חיוך מזויף עולה על פניה. לרגע אחד אני לא מעריך אותה על הדרך בה היא רוצה לפעול, לא מעריך על חוסר הכנות שבו עיתון יכול לשקף כתבה.
"אתה נראה לי מאוכזב ממה שאמרתי" היא אומרת לרגע, "אל תסתכל אלי כאילו אני הרעה פה, אתה יודע טוב מאוד שאנחנו צריכים להילחם פה מלחמה של סוג אוכלוסייה מסוים במדינה הזאת. זאת הסיבה שהגעת לעבוד דווקא בעיתון האמת, לא כך? אתה יודע שבעיתון הדרך אפילו לא היו חושבים לכתוב חצי פסקה לטובת המתונים"
היא צודקת. לצערי.

אני יוצא מהמשרד של דריה ומביט לעבר כולם. הם מתחילים לעבוד על הכתבה בנושא חופשי שהם רוצים לכתוב.
לפני שאני מתחיל להתעסק באיזה נושא ארצה לכתוב בו, משהו מסיט את מבטי. אני מסתכל על ליבי ווקר, והיא לא שקועה בעצמה – היא מדברת, היא מדברת עם ראם רלי, כתב הספורט הראשי של העיתון – אותו אדם שניסה לפלרטט עם כל אחת מהבנות החדשות ביום הראשון שלנו בעיתון כאן.
אני נזכר איך ליבי התעצבנה עליו ביום הראשון, על הצורה שבה הוא קרא לה פריקית ומוזרה. ועכשיו זה נראה שהיא מדברת איתו בניחוחות. הוא מחייך אליה ונוגע בזיפיו ולרגע אפילו נדמה לי שליבי זרקה לעברו חצי חיוך. למה זה מפריע לי לראות את זה?
אני ממשיך להתקדם במהירות לעבר העמדה שלי, יושב על הכיסא ומביט לשני צדדי. רואה את אמבר ואדי מתחילים לעבוד במרץ על הכתבה השנייה שלהם.
"אם היא מתכוונת לדרג את הכתבות הבאות שלנו, אני אקח הפעם מקום ראשון" אומרת אמבר כשהיא כותבת במחשבה הרבה רעיונות על נושאי כתבה. כל הרעיונות קשורים לעולם האופנה והטיפוח.
אני מסיט את מבטי למחשבו של אדי. מסמך כתבה ריק מופיע על המחשב, הוא לא התחיל לכתוב אפילו מילה אחת.
"על מה תרצה לכתוב?" אני שואל אותו.
"אני חושב להמשיך לכתוב דברים הקשורים לעולם הבידור, זה תמיד עניין אותי" אדי אומר, "אין להם בעיתון שום כתב בידור קבוע, כל פעם הם מפרסמים כתבות של כותבים צעירים במדורי הבידור. אם אצליח לתפוס את המשבצת הזאת בסוף השנה אני אהיה האדם המאושר ביותר"
אני מחייך לעברו. אפשר לקנא במרץ העבודה שהוא מפגין פה.
"מה איתך?" הוא שואל אותי, "על מה אתה רוצה לכתוב?"
"אני עדיין לא יודע"
"אם תרצה עזרה, אני כאן" הוא מחייך אלי ועושה לי סימן עם האגודל שלו, "דרך אגב, מה דריה רצתה ממך?"
"להגיד לי שהכתבה שלי הייתה כתובה בצורה טובה. פשוט אני צריך לדעת להתאים את התיאורים שלי לעיתון" אני אומר לו בשאננות כשאני מביט לתקרה.
הוא לרגע נעצר מלנסות להגליד את המילים הראשונות של הכתבה החדשה שלו ומביט בי.
"לא הבנתי למה אתה מתכוון.. או שבעצם הבנתי… מה בדיוק כתבת בכתבה?"
"כתבתי על היחסים בין השחקנים, על היחסים בין המאמן לשחקנים.. על מה שהיה עם הכדור בחדר ההלבשה.. פשוט כתבתי את זה באור חיובי"
"אנחנו עיתון האמת. אסור לנו לכתוב דברים כאלו טובים עליהם" הוא מצדיק את דריה.
"למה?" אני פתאום צועק את זה בעצבים וכולם מפנים את מבטם אלי. אני מהר מוריד את ראשי לכיוון השולחן ושותק למשך שניות אחדות. אדי מתחיל לצחוק.
"זה לא מצחיק אותי" אני לוחש לו.
"זה מצחיק אותי, כי אתה תמים מדי" אומר לי אדי, "תתעורר, גרליטה היא מדינה מפולגת, ושני הגורמים המובילים לפילוג הזה הוא העיתון שלנו ועיתון הדרך.. אז לכתוב כתבה על הקבוצה הכי קיצונית שקיימת, באור חיובי בעיתון האמת זהו הדבר הכי נוראי שאתה יכול לעשות כאן"
הוא צודק.