הפילוג – פרק 4

פרק 4:

אני פותח את קובץ "פרויקט ההתחלה שלי" שנמצא על המחשב. תוך שניה עולה לי מסמך עם פירוט משימת הכתיבה הראשונה שלי בעיתון. עלי לסקר את קבוצת הכדורגל אורט האריות.
קבוצת אורט האריות היא קבוצת הכדורגל הטובה ביותר של המדינה. היא לקחה בשנים האחרונות את כל הפרסים שיש בענף הכדורגל במדינת שלנו, גרליטה. הדבר המעצבן בקבוצה הזאת שהיא מזוהה עם הקיצוניים הכבדים במדינה. הקהל הנאמן שלה הוא קהל קיצוני.
פני לרגע אחד מתכווצות מול מסך המחשב. אני האדם הכי לא ספורטיבי שקיים, בחיים שלי לא שיחקתי משחק אחד של כדורגל, אז איך עלי לכתוב כתבה על הנושא הזה?
"אתה נראה בהלם, איזה נושא יצא לך?" מביט בי אדי כשהוא נוגע בצווארו. עדיין כואב לו מהחניקה של ליבי.
"לסקר את קבוצת הכדורגל אורט האריות" אני אומר לו, "לא כל כך הטיפוס שלי"
"כתב ספורט אתה לא תהיה אז" אדי צוחק כשהוא לא מפסיק לעזוב את צווארו שעדיין אדום.
"על מה אתה צריך לכתוב?" אני שואל אותו.
"על תוכנית בידור" אומר אדי, "האמת שזה נושא טוב, אני אוהב לראות טלוויזיה"
אני מסתכל על אמבר שמחייכת מול המסך מחשב. אני מבין שהנושא שנבחר לה הוא נושא שהיא מרוצה ממנו. בעזרת המבטים שאני זורק לעברה אני מנסה לגנוב את תשומת ליבה, אבל היא כבר שקועה בכתיבת המילים הראשונות של הכתבה הראשונה שלה.
"אמבר!" אני לוחש לה כדי לא להפריע לאחרים שהתחילו בכתיבה או שעדיין מנסים לשבור את הראש מה לכתוב, "גברת אלן!"
אמבר מסיטה את מבטה אלי.
"מה הנושא של הכתבה הראשונה שלך?" אני שואל אותה.
"חנות הבגדים אקסטרים" אומרת אמבר ומוחאת לעצמה כפיים, "זאת החנות האהובה שלי, אני יודעת הכול על הקולקציה בגדים שלהם, אני בטוח אזכה בכתבה הטובה ביותר עם הידע שיש לי"
אני מחזיר את מבטי לעבר המסך שלי. אני שוקע במילים "אורט האריות" ונזכר איך הקהל שלהם צורח מילות קנאי נגד כל יצור בחברה שהם לא מחבבים. איך הם מקללים את הקבוצות שיש להם קהל של אנשים עם דעות מתונות. זה פשוט מגעיל אותי.
עיני מציצות לעבר ליבי ווקר, אני מבחין בה שקועה מול מסך המחשב שלה – לרגע אחד עולה בי סקרונות על נושא הכתיבה שהיא קיבלה.
דלת המעלית נפתחת, ותשומת לב של כל עשרת הכתבים החדשים בעיתון האמת מופנית לעבר האדם שיוצא ממנה.
גבר בערך בגיל העשרים לחייו יוצא מהמעלית, שיערו בלונדיני וארוך והוא לובש משקפי שמש עגולות. הוא לובש חולצה מכופתרת שכפתוריה העליונים פתוחות על מנת להדגיש את שרירי חזהו. מעיל עור שחור מוחזק בידו האחת כשהוא מניח אותו על כתפו הימנית ובידו השמאלית הוא מחזיק קסדה של אופנוע.
הוא נעצר, מרים את משקפי השמש שלו ובוהה בנו.
"תראו את הצעירים החדשים שהגיעו לכאן" הוא ואמר בחיוך זדוני, "פנים מבוהלות שיש בהם תחושה של לחימה, אני אוהב את זה"
"ומי אתה?" שואלת דפי, הנערה שהייתה איתנו במעלית בזמן שליבי התקיפה את אדי.
"אני עובד כאן" מחייך הבחור, "האמת שאני כתב הספורט הראשי של העיתון"
"זה ראם רלי" לוחש לי אדי באוזן, "הוא התחיל לעבוד בעיתון לפני שנתיים, הוא גם הגיע לעבוד כאן דרך מסמך השייכות"
לרגע אחד אני מנסה להבין איך אדי יודע כל כך הרבה דברים. מאיפה הוא השיג את המידע הזה? האם הוא עשה תחקיר לפני שהוא הגיע לעבוד כאן?
"אני רואה הרבה בנות יפיפיות" אומר ראם. אחת הבנות שעדיין לא יצא לי להכיר ויושבת הכי קרוב לחלון מסמיקה כשהיא מביטה בו.
מבטו של ראם נופל על ליבי, שלעומתנו מסתכלת על מסך המחשב שלה ולא מביטה בו.
"אני רואה שמסמך השייכות תקף גם לפריקיות" צוחק ראם ומתקרב לעבר ליבי. עוברת בי צמרמורת לחשוב על תגובתה של ליבי כלפיו, ממה שהספקתי להבין ממנה שהיא אדם שאסור להתעסק איתו או לעצבן אותו.
ראם נצמד לליבי ומתכופף לעברה כאשר ראשו נמצא בגובה ראשה, "אל תתעלמי ממני, אני אוהב נערות מוזרות כמוך"
"אם אתה רוצה שהראש שלך יישאר על כתפיך עוף ממני" אומרת ליבי כשהיא מנסה להישאר רגועה. אפילו לשנייה אחת היא לא מזיזה את ראשה מהמחשב.
"ראם, תפסיק להטריד את העובדים החדשים" נשמע קולה של דריה כשהיא עומדת בכניסה למשרד שלה.
ראם מתרחק באיטיות מליבי ומסתובב לעבר דריה.
"לא האמנתי שבאמת תעבירי את המשרד שלך לקומה של החדשים" אומר ראם ומתקדם בצעדיו לעבר משרדה של דריה, "הם לא תינוקות, הם יכולים לשמור על עצמם בלי השגחה שלך"
"ראם, אל תהיה חוצפן" אומרת דריה בפנים נזעפות.
"את יודעת, המקרה של שנה קודמת לא יחזור על עצמו כאן…" ממלמל לה ראם. פניה של דריה נהפכו לאדומות כאשר היא שומעת את דבריו … "המקרה של שנה שעבה"….
ראם ודריה נכנסים למשרד שלה וסוגרים את הדלת.
"מה היה שנה שעברה?" שואל בקול רם אחד הבנים הנוספים שיושב ליד דפי.
"קראתי ששני נערים, שהגיעו לעבוד בעיתון האמת דרך מסמך השייכות שנה קודמת התאבדו במשרד" אומר אדי, "עד היום לא יודעים למה הם עשו את זה"
"התאבדו?" אומרת פתאום אמבר בקול רם, "למה שמשהו יתאבד בעבודה של עיתון? מה מלחץ?"
"זה מה שהכי מדאיג, שאף אחד לא יודע למה הם התאבדו. אם לא היו מוצאים מכתב התאבדות היו חושבים שמדובר ברצח" אמר אדי.
"או שאולי רצו להשתיק אותם" פלטה ליבי.
"להשתיק אותם?" הביט בה אדי, "למה שירצו להשתיק אותם?"
ליבי הרימה את מבטה והסתכלה בעיניו של אדי. שתיקה מוזרה של כמה שניות גרמה למתח מסוים. אדי החל להילחץ ממבטה של ליבי, אני יכול להבין אותו אחרי החניקה שהוא ספג ממנה במעלית.
"לא יודעת" אמרה ליבי, "תחשוב לבד"
היא משקרת. היא יודעת משהו וכל אחד יכול להבין את זה מהצורה שבה היא מדברת.
ליבי מוזרה. היא לא סתם כאן, אני מרגיש את זה. יש מאחוריה סיפור מסוים שאני חייב לגלות אותו.