הפילוג – פרק 22 ואחרון – "התקווה עדיין לא אבדה"

פרק 22 ואחרון

הם משחררים את האזיקים שכובלים את ידי. הכיסא שעליו אני יושבת קשה כמו אבן, חסר ידיות. השולחן שנמצא בחדר החקירות מזכוכית והאור עמום בחדר, בדיוק כמו בסרטים.
השוטר הגברי מתיישב על הכיסא, מחייך חיוך ממזרי וידיו מונחות על הכרס בטנו. השוטרת עומדת בחיבוק ידיים ומביטה בי במבט תמים. העיניים ננעצות לעברי, הלב שלי דופק ואני מחכה שהם יפתחו את פיהם.
"את מודעת במה את מואשת, גברת ווקר?" אומר השוטר השמן בטון תקיף.
"בלהוציא את האמת?" אני עונה לו בזלזול.
"בגידה במדינה, זיוף כתבה בעיתון, פיצוץ בניין העיתון ולגרימת הריגה של יותר משתיים עשרה איש, לפחות הדיווחים עד עכשיו"
"לא עשיתי את זה" אני אומרת בתוקפנות, "הייתי כלויה בתוך הבניין בזמן הפיצוץ, ואם זה ישמח אותך האליבי שלי הם מוסדות הכיבוי של הממשלה, הייתי אצלהם בתחנה. אתם בעצמכם באתם לחפש אותי שם"
השוטרת מביטה בעיניו של השוטר שמתחיל לצחקק, ואז מבטה מופנה אלי. היא רוצה להגיד משהו אבל היא נמנעת מלדבר.
"מה מצחיק אותך?" אני מביטה בו ואומרת את זה בקול צלול, קול מוזר שיוצא מפי לסיטואציה הזאת.
"את משקרת. את לא היית בבנין בזמן שהוא נשרף, וגם לא חילצו אותך במסוק מהבניין, לא היית נוכחת לעובדה שחבר שלך נפל אל מותו. את משקרת"
"אני לא אמרתי לך שחילצו אותי במסוק…" אני פולטת במהירות, ואז שותקת. אני מתחילה להבין מה קורה כאן, מתחילה לקרוא את הסיוטואציה הזאת. הם בובות, הם בובות של ראש הממשלה, מרטין, מי שמימן עד היום את ארגון הטיהור.
המבט שלי לא מפתיע אותם. הם יודעים שאני יודעת מה קורה.
"את הולכת לכלא, להרבה שנים" אומר השוטר כשהוא מקדם את פניו אלי. ואז אני צורחת צרחה גדולה, תופסת את אפו הגדול בעזרת פי וחותכת אותו בעזרת השיניים שלי. הוא צועק, דם יוצא מאפו. השוטרת תופסת אותי מהר, מקימה אותי. השוטר קם על רגליו, מכין את אגרופו ומכוון לפני. אבל השוטרת עוצרת אותו.
"אל תעשה את זה, רון" היא אומרת לו, "אני לוקחת אותה לתא"
השוטרת תופסת אותי וגוררת אותי מחדר החקירות. אני רוצה לצרוח, לצעוק עליהם, לקלל אותם – אבל אני יודעת שזה לא יעזור. שום דבר כבר לא יעזור כאן.
השוטרת מכניסה אותי בעדינות לתא מרוחק מכל התאים. רוב התאים ריקים כאן. היא סוגרת את תריס הסורגים ונועלת אותו. לרגע היא נעמדת ומביטה בי.
אני מביטה בה, מרגישה את הדופק שלי ואת הדופק שלה ביחד. היא לחוצה לא פחות ממני.
"למה אתם עושים את זה?" אני מביטה בה.
היא שותקת.
"אתם יודעים שזה לא באמת יעזור לכם. אתם נחשפתם, אנשים לא טיפשים – אי אפשר להסתיר מידע, יעלו על זה, אנשים לא ישתקו"
"הולך להיות רע" היא פולטת עוד לפני שאני מסיימת להגיד את כל דברי, "אני יודעת את זה."
ואז היא נעלמת. דוהרת לכיוון היציאה ומשאירה אותי לבד. להשאיר אותי לבד עם האבל שלי, עם הצער שלי. לא על מה שקרה, רק על רובי. הוא הצער היחיד שקורה לי. כבר שנתיים שלא הרגשתי עצב.

בלילה אני שוכבת על המיטה הקשה שנמצאת בתא, אני חושבת על אליזבת. אמי המאמצת המבוגרת. האם הם יפגעו בה? האם הם ייקחו אותה לחקירה? מי יעלה בגורלה? היא אישה מבוגרת, אף אחד לא יעשה לה כלום. אני מקווה, אני מתפללת.
אם יקרה לה משהו לא אצליח באמת לסלוח לי על זה לעולם. לא מוכנה שיהיו עוד קורבנות על מצפוני. לא אצליח להתמודד עם זה.

כוכבים מעטים אני מצליחה לראות מהפתח הקטן שנמצא בתא ומשקיף כלפי החוצה. הסורגים עבים שם.
הכול חשוך במיסדורונות, מלבד כל כמה דקות של פנס של אחד השומרים שעובר שם. מאיר לראות שהכול בסדר, לראות שאין בעיות עם העצורים. עם האנשים "המסוכנים" שנמצאים כאן. כמה אנשים חפשים מפשע באמת יש בכותלי הכלא הזה?
מכה נשמעת מהמסדרון. רעש של גופה נופלת. האור של הפנס של השומר נפל איתו, אבל יד מרימה אותו ומתקדמת במהירות לכיווני. הלב שלי דופק, ואני מתחילה לדמיין את אנשי ארגון הטיהור מגיעים לנקום בי. הם נקמנים, ואם יש להם קשרים עם הממשלה הם יעשו את זה. אף אחד לא ימנע מהם.
האור מאיר את עיני, אני תופסת את פרצופי שמסתנוור ומבחינה בשוטרת הצעירה והבלונדינית שעומדת מולי. אותה שוטרת שהכניסה אותי לתא הזה. היא פותחת את הדלת, מושיטה לי יד וגוררת אותי במהירות.
אני לא מבינה מה קורה כאן, אני מרגישה מבולבלת.
"תיצמדי אלי. אל תשאלי שאלות, הכול יהיה מוסבר אחר כך"
אני מקשיבה לה, ואני לא יודעת למה. אולי בגלל שזאת הברירה היחידה שלי? אנחנו צועדות במסדרונות של התאים, אסירים מתחילים להתעורר מהרעש ומביטים בנו. שולחים עקיצות. היא מפנה אותי לכיוון מראה ענקית של הקיר, מנפצת אותה ומולנו נפתח מסדרון סודי. אנחנו נכנסים אליו וצועדים במהירות, תוך שניות אנחנו מוצאות את עצמנו מחוץ למתחם המעצר.
רכב אדום עומד שם, אנחנו נכנסות במהירות אל המושב האחורי והרכב מתחיל להתניע במהירות. היא חילצה אותי.
אני מביטה על המראה, מסתכלת על הנהגת ואני לא יודעת אם לצחוק או לבכות. זאת אותה אישה ג'נג'ית שאני ורובי קשרנו ביום שבו הפצנו את הכתבה. אותה אישה ברחה ורובי רץ אחריה.
"מופתעת לראות אותי?" היא שואלת אותי כשהיא מבחינה דרך המראה את פרצופי ההמום.
"לא הבנתי מה קרה לך" אני אומרת כשאני משקרת. אפילו לא חשבתי עליה לשנייה אחת מאז הפיצוץ של מבנה העיתון.
"ספגתי ירייה, אבל כמו שאת רואה אני עומדת על הרגליים שלי. היו דברים איומים בעבר שלא חיסלו אותי"
"למה את עוזרת לי?" אני מופתעת, "את ניסית למנוע ממני לחשוף את זה"
"כי ידעתי מה יקרה" האישה אומרת, "את עשית נזק. ואנחנו ננסה מהנזק הזה לעשות את הדברים החיוביים שאפשר, בשביל המדינה"
"משהו היה צריך לחשוף את זה" אני צועקת עליה, "לא אכפת לי מה הנזק, אם לא הייתי עושה את זה לא היה עתיד לגרילטה"
"לא כל דבר את יודעת" אומרת לי האישה הג'נג'ית, "כבר כמה שנים יש מחתרת שפועלת ומחכה להזדמנות, מחכה לחשוף מספיק מידע כדי להפיל אותו. בלי נפגעים"
אני שותקת. זה עוד מידע שסוטר את פרצופי, אני לא הייתי היחידה שפעלה נגד הארגון הזה. ואולי זה גם מסביר את הלחץ ההיסטרי של האישה הג'נג'ית בלמנוע ממני ומרובי את חשיפת המידע הזה.

הם בישרו לי על נסיעה ארוכה לכיוון המחתרת. נסיעה שיוצאת מאזור המרכז של גרליטה. לא היה לי הרבה בקשות, מלבד אחת – עצירה חד פעמית מחוץ לביתו של ידיד, אם אני יכולה לקרוא לו ככה. הם לא ידעו מי זה, לא הסכמתי לחשוף. זה הסוד שלי עדיין ואני אחליט אם לחשוף אותו או לא.
ההתעקשות שלי הייתה רבה שהן היו חייבות להקשיב לי ועצרו לי. השוטרת הבלונדינית ששמה הוא אדל ביקשה ממני שהיא תתלווה אלי. אבל לא הסכמתי.
5 דקות זה הזמן שהן הקציבו לי למשימה האישית שלי.
אני מטפסת על החומות של הבית, קופצת על הגגון בין הקומה הראשונה והשנייה ופותחת את החלון של חדר השינה שלו. החדר ריק, אבל אני שומעת את המים שיוצאים מחדר הרחצה.
אני מביטה לכיוון הארון שלו, פותחת אותו לאט ומביטה בבגדים של ארגון הטיהור מנצנצים מתחת לשמיכות. שם הוא סיפר לי שהוא מסתיר אותם.
המים נסגרים, דלת חדר הרחצה נפתחת והוא מופיע מולי עם חלוק שמסתיר את גופו. בהתחלה הוא פולט סוג של צרחה קטנה כשהוא רואה אותי, אבל הוא לא מופתע.
"שמעתי שאת במעצר"
"תפתח את חדשות הבוקר" אני אומרת לו, "יהיו שם עדכונים חדשים"
"מה את עושה כאן?"
"לא יודעת. הרגשתי צורך לדבר איתך. אני הולכת כנראה להעלם, למקום מסוים שאני לא יודעת עד כמה אני יכולה באמת לבטוח בך בשביל לספר לך עליו"
"גם אני במקומך, הייתי שותק" הוא אומר ולובש את בגדיו במהירות.
"רציתי להודות לך" אני פולטת בשקט. קשה לי להודות, ועוד לאנשים שפועלים בארגון הטיהור.
"על מה בדיוק?"
"על זה שחילצת את רובי, כשהוא היה צריך שיחלצו אותו משם" אני עונה לו, "על זה שאתה מבין, שלמרות הדעות האידיוטיות שלך יש משהו לא צודק במעשה של חברים שלך. על זה שסיפרת לי סודות"
"אם לא היה אכפת לי מג'ורג', אני לא חושב שזה היה קורה"
"אז אני שמחה שהיית חבר שלו" אני אומרת לו, "אני שמחה, באמת, כריס"
כריס מביט בי. הוא מחייך לדברים שלי.
"הארגון נחשף בצורה זוועתית. ראש הממשלה חשוף, אי אפשר להסתיר מה שעשית כבר. הימים הבאים יהיו ימים קשים לכולם" הוא אומר ומחייך אלי, ואז הוא מחליט להעביר נושא, "לא יודע כמה היית קשורה אל רובי. אף פעם לא סבלתי אותו, הוא היה מעצבן. אני זוכר את היום הראשון שהוא וחברתו הבלונדה הלכו אל העיתון הטיפשי שלכם, לעגתי להם. אני זוכר שהוא ועוד חבר שלו הלכו למשחק כדורגל, גם לעגתי לו. ובכל זאת, ששמעתי שהוא מת כאב לי"
"זה מה שמייחד אותך" אני אומרת לו, "אתה אידיוט. אבל אידיוט עם לב ועם רגש"
הוא צוחק ואני מתקדמת לכיוון החלון. מביטה בעיניו של כריס, רוצה להגיד לו להתראות. אבל אני לא מצליחה להוציא עוד מילים, ואני פשוט קופצת.
אני נכנסת לאוטו שבו מחכה לי אדל, השוטרת הבלונדינית. והאישה הג'נג'ית שאת שמה עדיין אני לא יודעת. מתכוננת לנסיעה ארוכה, נסיעה שבסופה אגיע למקום חדש ולוחמני. משהו בי אומר לי שהקרב הגדול מתחיל רק עכשיו.
התקווה עדיין לא אבדה.